אני אוהדת ירוקה מהיום הראשון שבו עמדתי על דעתי, משהו בסביבות גיל 4, כשאבי עליו השלום היה גורר אותי בהליכה רגלית מהבית ברחוב מסדה לאיצטדיון בקרית אליעזר, כשבמשך כמעט 90 דקות צפיתי במשחק כשאני יושבת על כתפיו. אין לי מושג איך הוא עמד בעומס.
האליפות הראשונה ב-1984 תפסה אותי כבר כאשת איש, רגע לפני שהפכתי לאמא. שמחת האליפות היתה מהולה בעצב רב, שכן אבי, שנפטר שנה קודם לכן, מעולם לא זכה לראות היסטוריה ירוקה בהתהוותה. אני זוכרת ששאגתי מאושר ובכיתי לסירוגין, ואני זוכרת גם את השמחה הגדולה ברחובות.
החיים הובילו אותי לכיוונים לא צפויים, ושנים של אתגרים אישיים קשים ועבודה מפרנסת מסביב לשעון די ניתקו אותי מהאהבה הירוקה. הייתי מעורה, התעניינתי, הכרתי, התעצבתי מכל הפסד, שמחתי מכל ניצחון, אבל עדיין לא נשאבתי. עד לפני שלוש שנים.
הקורונה לימדה אותי, כמו רבים אחרים, איך מתפרנסים בלי לצאת מהבית, והותירה לי די זמן לממש אהבות ישנות. אני לא אוהדת של הצלחות, אבל התמזל מזלי ונשאבתי לאהבה ישנה-חדשה שלי בתקופה אולי היפה ביותר בתולדותיה, שלעד תיזכר בשם שושלת בכר.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני אוהדת כורסה. אף פעם לא התיימרתי להשיג כרטיס, שלא לדבר על מינוי, אבל בכל שלוש העונות האחרונות לא היה משחק אחד שפספסתי, כשכל משחק מלווה בטקס קטן ופרטי משלי, שכולל הרבה מאוד פיצוחים (כדי שאעשן שתי סיגריות פחות) וליטר וחצי קולה.
עכשיו, כשהשושלת תמה והמסך ירד, אשב לי כמו פולנייה (אני לא) טובה לבד בחושך ואחכה שיבואו להם עוד ימים של פרפרים בבטן, אולי בליגת האלופות, אולי בליגה. אני יודעת שעוד יהיה לנו שמח ויהיה לנו גם מבאס, אחרי הכל, אף אחד לא מבטיח לנו זר של שושנים.
הטור מוקדש ליעקב שחר – האיש שהפך את מכבי למועדון פאר ולמפעל חיים, מועדון שהוא מופת של קיום משותף, קבלת האחר ונתינה לקהילה, ערכים שלצערנו קצת נשחקים בצוק העתים.
* הכותבת היא עיתונאית "כלבו"
