אליפות שלישית רצופה נתפשת לרוב כאליפות הכי פחות מרגשת, ולא משנה איזו קבוצה זכתה בה. לרוב, אליפות כזו מלווה אצל השחקנים והקהל בתחושה של דבר מובן מאליו, עם פחות התרגשות, עם חגיגות שגרתיות ובעיקר עם סוג של שובע וזחיחות.
אבל משהו הפוך לחלוטין קרה באליפות השלישית של מכבי. זו אליפות מרגשת יותר, עוצמתית יותר, ונדמה שהיא החדירה רעב מחודש גם בשבעים שבשחקניה.
האליפות הראשונה היתה רומנטית אחרי בצורת של עשור, השנייה ביטאה המשכיות כשהפסד למכבי תל אביב העיב על החגיגות, וזו, בגלל הדרך שבה הושגה וגם בזכות החגיגות המטורפות בכיכר פריז, הגדולות ביותר שנראו פה בשלוש השנים האחרונות, היא העוצמתית והמרגשת מכולן.
רוצים להישאר מעודכנים?
אחרי שתי העונות הקודמות, שבהן החזרנו את ההגמוניה לחיפה, השנה קיבענו אותה והפכנו חזקים יותר, התקפיים יותר, ווינרים יותר שלא רואים ממטר גם בפיגור. צלחנו משברים, סבלנו מדפיקות לב מיותרות (בכל זאת, מכבי חיפה), הפגנו תצוגות עידוד, בבית ובחוץ, שלא היו מעולם ביציעים בארץ. גרמנו לכל המועדונים, הבעלים והקהלים האחרים לקנא, לפחד ובעיקר להתקרבן (וד"ש למאמי הלאומית אלונה ברקת).
השנה הכל התחבר לכדי שלמות ולהישג מדהים של העפלה לשלב הבתים בליגת אלופות וזכייה מרשימה באליפות. וזה עוד כשכולם רוצים שניפול.
ולכן, בניגוד לעבר, יש בי פחות פחד מתסמונת העונה הרביעית, למרות העזיבה של ברק בכר. התחושה היא שהכל התחבר במועדון דווקא בעונה שבה מרגישים בדרך כלל שובע וירידה. המועדון הזה יצק בסיס טוב, כיוון, דרך וניהול מקצועי ברמה הגבוהה ביותר (גל אלברמן הוא איש השנה שלי), ואם צוות מקצועי חדש, רעב ורענן, אין סיבה לא להמשיך לחלום. בכל זאת, אליפות רביעית ברציפות עדיין לא היתה לנו.
* הכותב הוא מנהל הביט
