עשור שלם. עשור של רכבת של מאמנים זרים וישראלים, של עשרות שחקנים שהגיעו ולא סיפקו את הסחורה, של אכזבות, של כישלונות. עד שהברק האיר והביא את המועדון הזה לבמה הראויה לו.
מכבי חיפה שאנחנו אוהבים כל כך הביאה למדינה משהו שלא היה קיים מעולם – תרבות ספורט אמיתית. עשרות אלפי ירוקים בכל משחק, איצטדיון סולד אאוט וחגיגות אליפות שנחגגו על ידי 55,000 מטורפים – גברים, נשים וילדים מכל המגזרים. זה פשוט עונג לראות את מה שמכבי הפכה להיות: מועדון אירופי בכל מובן ובכל אספקט.
והברק? הברק איננו עוד. גם הכוורת שמזוהה עמו כל כך הלכה ביחד איתו, וכולנו שואלים את אותה השאלה: האם מסאי דגו חסר הניסיון יוכל להחזיק את כל המערכת העצומה והכי לחוצה בארץ על כתפיו הצנומות?
רוצים להישאר מעודכנים?
בניגוד לרוב האוהדים הירוקים, אני דווקא מאמין. מאמין באמונה שלמה שהיום שאחרי יהיה טוב לא פחות מהשושלת האדירה והבריאה שמשאיר אחריו בכר. גל אלברמן והצוות שלו יעשו הכל כדי לתת את הגב ואת הרוח הגבית לדגו, ואם הם יפגעו בינגו ברכש נקודתי, השמים הם הגבול.
היום יותר מתמיד אני גאה בירוקה שלי, ירוקה אהובה שהורידה בשבילנו את הירח והגשימה לנו כל חלום אפשרי. אני גאה בקהל שהפך לשם דבר באירופה, אני גאה בתרבות הספורט, אני גאה בדור הבא שממלא כל איצטדיון, אני גאה בצוות ניהולי אדיר שלמד והפיק לקחים מעשור שחון, ואני גאה בשחקנים שלנו שהוכיחו שאין ראויים מהם ללבוש בעונה הבאה מדים עם כוכב נוסף – כוכב שלישי שכמהנו אליו כל כך.
עם אמונה חזקה ועם גב לצוות החדש, מכבי שוב תסתער על הליגה ועל אירופה, ובעוד כמה שנים – אולי חמש, אולי עשר – נתהדר בעוד כוכב חדש ונוצץ.
* הכותב הוא מנהל קבוצת הפייסבוק "רק בחיפה יש מכבי"
