שבת. 26 במאי 1984. אני לא מסוגלת להסביר זאת במילים, אבל התעוררתי באותו בוקר בתחושה אחרת, תחושה שמשהו גדול עומד לקרות, משהו שייכנס לספרי ההיסטוריה. טוב, נו, כולם יודעים שאני אובר דרמטית. "אבל מה לך ולזה?", נשאלתי. הרגשתי בעצמותיי שהיו אז עדיין צעירות שהיום הזה לא יכול לעבור בלי שאקח בו חלק, בלי שאשתתף. סוג של FOMO שהקדים את זמנו ב-40 שנה. אז הדפתי את כל הניסיונות לפתות אותי ללכת לים עם החבר'ה, ולפני שיצאתי, הסתובבתי ושאלתי את דרי הבית אם מישהו מצטרף אלי. הם בהו בי בתימהון. אז יצאתי.
קניתי כרטיס לשער 5, גם כי הוא הכי קרוב לקיוסק וגם כי מה לי ולהם בגימל? לא באתי לחגוג איתם, באתי לצפות ברגע היסטורי. תירוץ מטומטם? תמימות? לא בטוחה שיש לזה מינוח, אבל הייתי חייבת לתרץ לעצמי למה אני שם. הייתי צעירה ממש ויחסית נועזת בהתייחס לתקופה, אבל נחושה. אז נערות צעירות, או אפילו נשים בוגרות, לא פקדו את איצטדיוני הכדורגל כי לא ספרו אותן. אני זוכרת את תא השירותים היחיד לנשים בקרית אליעזר. אם זכית שאיזה ג'נטלמן כבר אפשר לך להיכנס אליו – לתא של הנשים, כן? – מהיציע השקיפו עלייך בהנאה, כי החלון הפרוץ הזמין אותם פנימה.
היה חם. נורא. ישבתי לי לבדי מוקפת בגברים. כולם מזיעים. היציע היה בתפוסה של 200 אחוז עם לחות של 400 אחוז, ואני בת יחידה, לרגע לא מרגישה אבודה. אני זוכרת במעורפל את הקפת האליפות של הנוער (היי ליאור רוזנטל) שעשו היסטוריה. אליפות ראשונה מול איצטדיון מפוצץ ברמות לא הגיוניות של טסטוסטרון, והם כולם עזרו לו להתפרץ החוצה כשפשטו את החולצות בגלל החום. יציע שלם חצי עירום, ואני, עם גופייה כחולה (בשביל הנייטרליות, כי מה לי ולזה?). והריחות. אמאל'ה, הריחות.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואז מתחיל המשחק. ומשה סלקטר, והדשא הצהוב, ורמת עמידר שלוחצת וכל מי שיש לו טרנזיסטור ביד הופך פתאום למלך. "מה עם בית"ר? תעדכנו מה עם בית"ר". הגברים בהיסטריה, ואני תופסת תעוזה ושואלת: "ומה עם הפועל חיפה?". דממה. חייכתי אליהם והם חייכו בחזרה, לא ממש מבינים מה אני עושה שם. לכי תסבירי להם שאת בסך הכל רוצה להיות חלק מההיסטוריה. ועמידר האלה לא מוותרים, יושבים על השער של אבי רן ז"ל, ועובדיה בן יצחק לא מרחם ומסרב לשרוק.
ואני רק רוצה לדעת מה עם הפועל חיפה. היא משחקת בחוץ נגד בית"ר רמלה במשחק על העלייה ללאומית לאחר שנתיים בארצית וחייבת ניצחון. וכשהוא בא, דקות ספורות לפני שהסתיים המשחק בחיפה, לא התאפקתי וצרחתי. לא עניין אותי איפה אני ועם מי (לבד, זוכרים?), אם זה מסוכן לי או סתם לא נעים. אבל חבורת הגברים סביבי התגלתה כהכי אנושית. הם סימנו לי רגע עם היד, חכי שנייה, גם אנחנו רוצים לחגוג. בשנייה שנשמעה שריקת הסיום בקרית אליעזר, בעוד הם מתעופפים באוויר, הם הרימו גם אותי לשמים. ושמחנו ביחד, באמת, אני איתם והם איתי. שם, ביציע 5, הוכחנו שאפשר לשים בצד את המחלוקות ואת אי ההסכמות ופשוט לחגוג. ביחד.
רגע, רגע, את זה שאני שרופה על הפועל כבר אמרתי? אז באמת, מה לי ולזה?
* הכותבת היא עיתונאית "כלבו"
