שמעתי השבוע הרצאה מפיו של מנטור שאמר כ בכל משבר יש הזדמנות, וכשנסגרת דלת תמיד אפשר לפתוח חלון. מה שקורה עם סיום העונה במכבי חיפה הוא סוג של משבר. עזיבה של הצוות המקצועי פלוס כמה כוכבים שעתידים ללכת אל הכסף הגדול זה בהחלט משהו שקשה מאוד להתכונן אליו ולהתמודד איתו. הפתרונות נמצאים אצל איש אחד – גל אלברמן – אבל יש פה גם הזדמנות גדולה בכל המובנים.
כשאלברמן הסתכל על רשימת המועמדים להחלפתו של ברק בכר, הוא היה יכול ללכת על המובן מאליו – רן בן שמעון כזה, אולי אלישע לוי, אפילו רוני לוי, מרקו בלבול ואברהם גרנט. אבל המשמעות של מינוי כזה היא לחזור לאחור בזמן שהעולם רץ מהר קדימה. הוא היה יכול לבחור באופציה של מאמן זר, אבל היא היתה יקרה מדי וגם אין לנו יותר מדי זמן לניסיונות ולהתאקלמות כשמוקדמות ליגת האלופות כבר בפתח. אז לאלברמן היתה הברקה – למנות מאמן צעיר שכבר נמצא במועדון ומכיר את המערכת, ולתת לו הזדמנות ובעיקר גב.
רוצים להישאר מעודכנים?
בתקופתי, מאמן הנוער שלי היה רוני לוי. כשהוחלט למנות אותו למאמן הבוגרים, המרוויחים הגדולים היו השחקנים הצעירים שגדלו במחלקת הנוער. דקל קינן, ערן לוי, שי בירוק ואני קיבלנו חוזה בקבוצה והזדמנות להוכיח שגם שחקני בית שווים משהו. חלקנו לקחנו אותה בשתי ידיים וחלקנו לא, אבל לוי היה הצלחה גדולה והביא שלוש אליפויות. שלא תטעו – אני לא משווה בין לוי לדגו, לא בפיגורה ולא בצורת האימון, אבל אחרי שנים שאנחנו צועקים שלא עלה שחקן מהנוער לבוגרים, עכשיו זו הזדמנויות מצוינת, אולי חד פעמית, לכך. כבר שנים שמאמן צעיר לא קיבל צ'אנס אמיתי על הבמה הכי גדולה שיש.
משיחות עם אנשי צוות במחלקה ועם שחקנים בקבוצת הנוער הבנתי שהם לא הופתעו כלל מהמינוי של דגו. מבחינתם, הוא קומפיוטר, לא פחות. איש מקצוע מעולה, דקדקן שיורד לפרטים הקטנים ביותר, מאמן יסודי שיודע לעבוד בצוות, ובעיקר – רעב מאוד להצליח. אני אוהב אנשים כאלה.
אחרי אליפות שלישית ברצף, הרענון בצוות המקצועי ובסגל השחקנים הוא מתבקש. זוהי גם הזדמנות מצוינת לקהל להביע אמון וסבלנות במאמן צעיר שבא מתוך המערכת. הלוואי שהבחירה בדם צעיר וחדש תשפיע גם בבחירות המוניציפליות הקרובות ושנזכה בראש עיר צעיר שיצליח להעיר את חיפה שלנו. בסופו של דבר, אני אופטימי. מאוד.
