מאז שיצאתי בשבת מסמי עופר, אחרי הניצחון על בית"ר ירושלים במשחק אלוף האלופים, החיוך לא יורד לי מהפנים. זה לא בגלל התואר הראשון שלקחנו העונה (למרות שזה דבר משמח מאוד בפני עצמו), אלא בגלל שבפעם הראשונה אחרי הרבה שנים הרגשתי, כמו רבים אחרים, מזוהה עם הקבוצה שלי. הרגשתי שהשחקנים והמאמן הם חלק ממני, שהם מייצגים אותי .
נתחיל עם מסאי דגו. המינוי שלו למאמן נותן לי תקווה. בעצם, המינוי הזה נותן תקווה לכל אדם באשר הוא שאפשר להגשים חלומות, שאפשר להצליח, שגם אתם יכולים.
כמו שגל אלברמן זיהה בדגו משהו שונה, משהו שאחרים לא זיהו, זה היופי בכדורגל. לראות ולשמוע את הקהל שר לדגו "בוא לפה" אחרי הנפת גביע אלוף האלופים – זה היה מרגש. זה גם היה התואר הראשון של דגו כמאמן בוגרים – תואר שהוא מתנה לכל הילדים שחולמים, לכל האנשים ה"פשוטים". הצלחה של דגו תיתן פה תקווה לדורות שלמים.
גם בגזרת השחקנים יש לי עם מי להזדהות. פתאום יש בקבוצה שחקנים חיפאים. הם גרים לידי, הם אוכלים במקומות שבהם אני אוכל והם מתאמנים בחדר הכושר שבו אני מתאמן. זה גורם לי ולאוהדים רבים אחרים לאהוב את הקבוצה שלנו הרבה יותר, זה גורם לי ולרבים אחרים לחיבור ממשי עם השחקנים, כזה שלא היה כמותו מאז ימי אריק בנדו ואדורם קייסי.
רוצים להישאר מעודכנים?
קחו לדוגמה את ליאור רפאלוב – אייקון ירוק שגדל בקצף מילדות ושעשה את כל הדרך המפרכת לקבוצה הבוגרת. הוא עולה מהספסל בהתלהבות של ילד שעלה מהנוער. הוא מנהיג, הוא מדרבן, הוא סוחף. ובעיקר – הוא משלנו. ואני, שלא התלהבתי מההחתמה שלו בהתחלה, מתחיל לאכול את הכובע.
אחרי המשחק, כמו אחרי כל משחק, נפגשתי עם חברים במתחם השווארמות ברחוב יפו. לא הופתעתי לראות שם את ענאן חלאילי – החלוץ הכי מבטיח שגדל פה מאז יניב קטן – אוכל איתנו כאחרון האוהדים ומצטלם עם כולם. אין דבר שגורם לתחושות של הזדהות ושייכות יותר מרגעים כאלה. אין דבר שגורם לגאווה ולאהדה לגדול יותר מדברים כאלה.
זה משהו שאני לא זוכר פה כבר הרבה שנים, ולכן אני אופטימי ומחייך. יש לנו עם מי להזדהות, יש לנו תקווה.
