נתחיל מהסוף: המשחק נגד בני סכנין אתמול הוא לא אינדיקציה לכלום. לא רלוונטית התוצאה, גם לא היכולת. בסך הכל עוד משחק הכנה לעונה, משחק אימון בתשלום, עם ערב רב של שחקנים שיראו לאורך העונה בעיקר ספסל פלוס שחקנים שיראו בעיקר יציע. לפחות חמישה-שישה שחקנים אחרים יפתחו במחזור הראשון של העונה נגד בית"ר ירושלים. ואחרי שאמרנו את זה, אפשר לדבר על העניין האמיתי, והוא ההתנהלות במועדון שבכל פעם מחדש שוברת את שיאי האבסורד שהוא בעצמו מייצר.
חשוב שיש "מעטפת" מקצועית חדשה עם פונקציות חדשות שלא היו כאן קודם לכן. חשוב שמשתפים שחקני נוער מוכשרים. חשוב שיש צוות שיווק חדש שעושה עבודה נפלאה למרות שהוא מורכב כולו ממתנדבים. חשוב שיש צוות מדיה חדש שמכניס שינוי מרענן למרות שהוא מורכב כולו ממתנדבים. אפילו חשוב שיש נגרר חדש למכירת מרצ'נדייז של המועדון. באמת, בלי טיפת ציניות. אבל הכל יקום וייפול על דבר אחד – איך תיראה הקבוצה הבוגרת, הפנים של המועדון כולו.
כשהמוצר יהיה רענן, מושך, מצליח וכזה שכיף להזדהות איתו, הוא ימשוך אחריו קהל ועניין. אבל המוצר, נכון לעכשיו, הוא עצוב, עייף, מלא באינטריגות ובסכסוכים פומביים ונסתרים, מוצר שחוק ומותש שנראה כמו שבן 100 נראה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אתמול מיד לאחר סיום המשחק, "דמות בכירה" במועדון, לא חשוב מאיזו מדינה, התקשר לכל העיתונאים שהוא מכיר בזה אחר זה. המטרה שלו היתה אחת – לטנף את המאמן רוני לוי ולהפיל עליו את התיק לביזיון של המשחק בפרט ולבניית הסגל בכלל. הפיצוץ בין השניים הפך לפומבי, כש"הדמות הבכירה" מנהלת אותו במגרש המשחקים האהוב עליה – תקשורת הספורט. זה מוטיב שחוזר על עצמו. שוב ושוב. ושוב.
מנגד, לוי הוא סיוט של כל שחקן וחלום בלהות של כל בעלים. מאמן שנכשל כמעט בכל מקום אפשרי בעשור וחצי האחרונים, מאמן שהשאיר אחריו אדמה חרוכה כמעט בכל מקום שבו רגליו דרכו. היה ברור מהרגע הראשון שהשילוב הקטלני הזה יסתיים במכות. ולפי מצב העניינים, אנחנו נמצאים לקראת סיום הקשר בין השניים.
אז האם בכל זאת אפשר להיות אופטימיים? כשאתה אוהד של הפועל אתה אף פעם לא יכול להיות אופטימי. האם בכל זאת יש תקווה לשינוי? כשאתה אוהד של הפועל אתה אף פעם לא יכול לאבד תקווה. כבר 100 שנים שזה המצב.
