ניצלתי את הפגרה כדי להתמקד בנבחרת ישראל, או יותר נכון – בנבחרות ישראל. משהו טוב קורה בכדורגל הישראלי בשנתיים האחרונות, והוא מתפוצץ עכשיו. זה התחיל בקיץ המטורף שעבר על הנבחרת הצעירה ועל נבחרת הנוער עם הישגים היסטוריים, ונמשך עם אותם הצעירים שמקבלים הזדמנויות גם בקבוצות הבוגרות (וכמה מהם כבר יצאו לאירופה) וגם – ובעיקר – בנבחרת הבוגרת.
במשחק מול בלארוס שותפו לא פחות מארבעה שחקנים שהם עדיין לא בני 20. אני לא זוכר דבר כזה בנבחרת. בהרכב פתחו רוי רביבו, אוסקר גלוך וסתיו למקין, והוכיחו שיש להם אומץ. הם לא פוחדים לבוא ולבקש את הכדור, הם לא פוחדים לתקוף, הם באים לשחק כדורגל.
עוד לפני השער היפיפה של גבי קניקובסקי, שמשאיר אותנו חזק מאוד בתמונה ליורו, התחלתי לכתוב כמה אני גאה בבחורים הצעירים האלה שלובשים כחול-לבן. צמד המשחקים מול רומניה ובלארוס הראה שלכדורגל הישראלי יש עתיד ורוד. רק תצרפו לסגל את ענאן חליאלי, וקיבלתם את הרכב הנבחרת לעוד שנים רבות.
אלון חזן, בשונה מקודמיו, לא חושש לשחק פתוח. הוא נותן את החופש לגלוך ולמנור סלומון לעשות מה שהם רוצים, להחליף צדדים, לעשות דריבל ולקחת את המשחק על הגב שלהם. אני לא יודע אם יש קשר לכף שחזן עצמו שיחק בנבחרת עם שני כוכבי על שלקחו אותה על הגב, אבל גלוך וסלומון מזכירים לי מאוד את איל ברקוביץ' וחיים רביבו.
גלוך וסלומון הם כישרונות יוצאי דופן. בכל פעם שהכדור ברגליים שלהם, משהו טוב קורה על הדשא, וגם בדקות לא טובות שלהם, חזן לא מעז להוציא אותם. ובצדק – גם הוא יודע שפעולה אחת שלהם גומרת משחק.
נכון שהנבחרת לא נתנה משחק גדול, אבל היא העזה, לא הלכה אחורה ולא הפסיקה לרוץ. נגד בלארוס זה השתלם להם עם שער ניצחון בדקת הסיום. אולי לא תאמינו לי, אבל גם אם המשחק היה מסתיים בתיקו הייתי כותב את אותם הדברים בדיוק. כי אני מרגיש רוח של שינוי, רוח צעירה ומכוונת מטרה.
רוצים להישאר מעודכנים?
חשבתי הרבה אם להזכיר את ערן זהבי. ברור שהוא היה יכול לעזור ולהבקיע שערים, בטח כשיש לו שחקני קישור כאלה שיודעים למסור כדורים לעומק, ובוודאי בכושר המצוין שבו הוא נמצא, אבל בבחינת עומק של הסוגיה אני מצליח להבין את ההחלטה של יוסי בניון וחזן, ואפילו מסכים איתם. כבר ברור לכולם שזה לא קשור לחדר לבד. בניון וחזן יודעים שיש להם ביד נבחרת צעירה מאוד, שבה כל אחד משחק למען השני ושאין בה אגו, וקשה להכניס לפאזל הזה את זהבי. לדעתי, חזרתו למדים הלאומיים תפגע בילדים האלה שהראו שמקומם שם.
מאז שזהבי לא בנבחרת, גם שחקני דור הביניים כמו נטע לביא ודור פרץ לוקחים הרבה יותר אחריות. אין שום סיבה להחזיר עכשיו את הגלגל לאחור, מדיניות ההצערה היא מבורכת, זו הדרך להגיע להישגים.
לאורך כל המשחק מול בלארוס התמקדתי בלמקין. בתחילת המשחק הוא נראה מבוהל וחסר ביטחון, אבל ככל שעברו הדקות ראיתי את בלם העתיד של נבחרת ישראל. במחצית השנייה הוא היה השחקן הכי טוב על המגרש, וגם בישל בנחישות את שער הניצחון. למקין הוא הפנים של נבחרת ישראל החדשה וככל שנאמין בילדים המוכשרים האלה, גם כשלא הכל הולך, נרוויח אותם לשנים הבאות.
בחודש הבא מחכים לנו שני קרבות – נגד שווייץ וקוסובו – שיכולים להכריע את גורל הבית. אני אופטימי מאוד שנעשה את זה ונעפיל בפעם הראשונה ליורו. אנחנו בדרך להיסטוריה.
