אבא שלי לימד אותי לא לשקר. מאז שאני ילד אני אוהב להיות דוגרי, משתדל לומר את האמת וכותב את שעל לבי בלי חשבון. ובגלל זה, אני חייב לומר לכם שהניצחון המתוק בנתניה לא הלהיב אותי, נהפוך הוא. הניצחון הזה הוכיח באופן סופי שהטענות שנשמעו לאורך כל הקיץ על כך שמכבי חיפה של השנה היא פשוט לא קבוצה טובה מספיק – היו נכונות.
ואני לא מדבר רק על כדורגל, אלא על קבוצה, צוות, יחידה אחת, כמו שמכבי הרגילה אותנו בשלוש השנים האחרונות.
מסאי דגו הוא קורבן של המערכת. הוא אדם טוב, מאמן לא רע, ללא ספק איש כדורגל, אבל – וזה אבל גדול – לא היה לו חלק בבניית הקבוצה. הנחיתו עליו זרים חלשים (שואו ולורנצו שימיץ, ואליהם אפשר להוסיף גם את היהודי-גרמני אריק שוראנוב, לא היו דורכים פה אצל ברק בכר), הביאו לו שוערים לא ברמה (איתמר ניצן לא יכול להיות שוער בקבוצה שרצה לאליפות, ולצערי אני מבין שגם לא שריף כיוף), הקיפו אותו בצוות לא מנוסה (שחלקו לא עבד מעולם בקבוצה מובילה בליגת העל), החתימו לו "כוכבים" בעלי אגו נפוח כמו דיא סבע וליאור רפאלוב (שניים שאמורים היו לקחת אחריות, לעזור למאמן הטרי ולשמור על שקט נראים כמו אלה שדווקא עושים לו הכי הרבה כאב ראש ושמישהו יעז לדבר איתם), ואמרו לו "קח, זו הזדמנות חייך".
רוצים להישאר מעודכנים?
דגו לא אשם באיך שהקבוצה נראית. הוא קורבן הנסיבות. אני מאחל לו שיצליח ושיסתום הרבה פיות, אבל אני לא אופטימי, זה לא נראה טוב.
חוליית ההגנה, עם בלמים מצוינים כמו עבדולאי סק ושון גולדברג ועם מגינים כמו דניאל סונדגרן ופייר קורנו, שרויה בחוסר ביטחון – בעיקר בגלל הקטסטרופה בין הקורות – וכל בעיטה לשער זה חצי גול ורבע התקף לב; הקשר 6 שחיכינו לו כל הקיץ עוד לא באמת נחת פה; שחקנים שלא משותפים עושים פרצופים וחושבים שהם מעל המועדון ומעל המאמן; וחוץ מצ'רון שרי ופרנטזדי פיירו אני לא רואה שום נקודת אור. ויסלח לי גביע אלוף האלופים.
נכון, העונה עדיין בחיתוליה, אבל העתיד לא נראה ורוד. לא בושה להגיד "טעינו", עוד לא מאוחר לשנות. צריך לשבת לג'וש כהן על הראש, צריך להוסיף איש צוות מנוסה לצדו של דגו וצריך לקום ולצעוק: "אנחנו מכבי חיפה".
