כבר כמה שבועות שאני רב עם עצמי, פעם בעד ופעם נגד, כששואלים אותי אם נכון להחזיר את הליגה בזמן מלחמה אחרי הטבח האיום, החטיפות ואין ספור ההלוויות. בהתחלה לא היתה מבחינתי שאלה – אי אפשר לשחק כדורגל. בזמן שחיילינו נלחמים בעזה, בזמן שאנחנו קוברים את מתינו, בזמן שאנשים מפונים מבתיהם ואין לאף אחד מושג מתי זה ייגמר ואיך ייראה היום שאחרי, אין ראש לכלום. הכל נדחק הצדה, גם הכדורגל. אי אפשר להתאמן, אי אפשר לשחק.
אבל אז קיבלתי הודעה מראובן עטר. "מחר יש דרבי ותיקים נגד הפועל חיפה למען הילדים המפונים", הוא כתב, "תגיע ב-17:00 למגרשי אתו"ס". הגעתי למשחק מדוכדך וחסר כוחות – ויצאתי מעודד. ראיתי אלפי ילדים בוכים מאושר כשהם רואים שחקני כדורגל, חוויתי שעה וחצי של אסקפיזם והבנתי שלנו – שחקני הכדורגל בהווה ובעבר – יש שליחות: לתת תקווה, להראות שאף אחד לא ינצח אותנו, להוכיח שהחיים ממשיכים. אנשים רעים רוצים שלא נמשיך בשגרה ובחיים, והניצחון שלנו יהיה כשנעלה למגרש. אחרי המשחק הזה שיניתי את דעתי – חייבים לשחק כדורגל.
רוצים להישאר מעודכנים?
גם אם בהתחלה זה יהיה בלי קהל, גם אם הרמה לא תהיה בשמים, גם אם בדקה ה-70 שחקנים ייפלו מהרגליים, צריך לחזור. כמו שאנחנו הולכים לעבודה, כמו שילדים הולכים לבית ספר, כמו שאנשים יושבים בבתי קפה – כך חייבים לחזור למגרש.
אני מבין שלפעמים זה יהיה לא תחרותי, אני יודע שכדורגל בלי קהל זה לא אותו הדבר, ואני מכיר בכך שחלק מהזרים לא ישובו עוד לישראל. אבל רבים כמוני מזמזמים כבר חודש את השיר של חנן בן ארי "אני לא מרגש אותי כלום חוץ מכדורגל", ויש המונים שהדבר היחיד שיכול לשמור עליהם שפויים הוא הכדורגל.
המציאות שלנו כאילו נלקחה מסרט אימה, אבל אני בטוח שאם יש דבר אחד שיכול טיפה לרגש, טיפה לתת תקווה שמתישהו נחזור לחיים רגילים, זה הכדורגל.
בשבועיים האחרונים שיחקה מכבי בליגה האירופית והנבחרת שיחקה במוקדמות היורו. בשני הקמפיינים הפסדנו, אבל משפחתי ואני הרווחנו. הרווחנו כמה שעות של שפיות, כמה שעות של נשימה, כמה שעות של תקווה, כמה שעות ללא חדשות. כמה שעות של כדורגל.
