מכבי חיפה חזרה לליגת העל. היא היתה גם הקבוצה הראשונה שחזרה לשחק – את משחק ההשלמה מתחילת העונה שפספסה בעקבות הקמפיין האירופי – אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל. זה נשמע כמו התחלה של סיפור מרגש שמחמם את לבו של אוהד הספורט הישראלי הממוצע. כנראה שמישהו שכח לכבות את החימום, כי מרוב חום איימה תקרית השלט לשרוף את לבבותיהם של האוהדים, אשר עלו על טורים שלא נראו כאן מאז הימים שסקנדלים רדפו לוזונים ומולסטיינים.
בשונה מאנשי המועדון ומהשחקנים, שהחליפו דעות, תגובות ופרשנויות, יצאו לתקשורת והלהיטו עוד יותר את הגזרה הרותחת ממילא, הדעה שלי היא מוצקה וברורה מאוד – כולם שקרנים. כאשר נוצר כאוס גדול כל כך, עם ריבוי גרסאות ועם שימוש בהצדקות שמזלזלות באינטליגנציה של האוהדים, לא אכפת לי מי אשם – כולם אשמים.
כי מכבי חיפה זה קודם כל האוהדים. ואחרי האוהדים זה גם ברנד אדיר ששואף להיות אירופי מכובד. ובסיפור הזה, הקשר היחידי למילה כבוד הוא חוסר כבוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל דווקא מתוך כל החושך הזה, של אנשים שלא מסוגלים לנהל שלט או להחזיק אותו, יש נקודת אור אחת שמאירה על החושך. קוראים לה דולב חזיזה.
יש שחקנים שאומרים עליהם "הוא לא צריך סרט על היד כדי להיות קפטן". אני מוכן להישבע שזה נכתב על חזיזה. לי ולאוהדים רבים אחרים זה כבר ידוע וברור מזמן – כשמתרחש אירוע במכבי, לטוב ולרע, אתה רוצה קודם כל לשמוע את חזיזה. וזה אומר הכל.
הבחור מהשכונה, השטותניק הלוחם, אדריכל השינוי המנטלי שעבר המועדון לאחר השנים הרעות צריך לקבל את סרט הקפטן. לא קפטן שלישי, לא קפטן משותף. קפטן. כי המשפט "אין ראוי ממנו" הוא אנדרסטייטמנט, וכאוהד אני מאחל לעצמי שכל שחקן שינחת בכפר גלים יאכל את הדשא כמוהו, יהיה רע למבקשי רעתנו כמוהו ויתנהג ביראת כבוד לחולצה הירוקה כמוהו.
ואם צ'רון שרי הוא כזה מנהיג ענק וצנוע, שלא ילמד ממנהיגים ישראלים. מנהיג אמיתי יודע מתי לזוז הצדה כשצריך (ומלחמה זה מספיק "כשצריך") ולהמליך את המנהיג הבא. הגיע זמן חזיזה.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
זו לא בדיוק כתבה אלא יותר פוסט בפייסבוק, וכפוסט בפייס: ביג לייק!