הקונספציה היחידה שלא קרסה היא שלדרבי חוקים משלו, ועל אחת כמה וכמה לדרבי של יום ראשון. ועדיין, הדרבי הזה איננו עוד דרבי. משהו בעת הזו עושה חיוור יותר את הכל מסביב.
זה יהיה דרבי עטוף כאב חד שלא משחרר אחיזתו לרגע, דרבי ללא 135 (נכון לכתיבת שורות אלו) מתושבינו שנמצאים באפלה מוחלטת ומוחזקים על ידי בני עוולה נבזים, דרבי בלי מיטב בנינו אשר הותירו בלבנו חור שלעולם לא יתמלא. דרבי ללא קהל.
תמיד מקומם אותי הביטוי המצמרר "במותם ציוו לנו את החיים", ובכל זאת, ברוח זו, אנסה ביום ראשון לשבת יחד עם חברי האדומים בתקווה גדולה שיגיע הרגע ושוב אשאל אותם: "אה, מי זה צוקול?".
100 שנים חי המועדון שאותו אני אוהד. לפחות בזמן שאני קיים בו, לרוב זו לא נחת כל כך גדולה. אבל כאלה אנחנו – אוהדים אדומים שכמותנו – לא רק נולדנו, אלא גם בחרנו להמשיך לחיות. התקוות הגדולות בכל פעם, וההתנפצות העזה של אותן תקוות.
רוצים להישאר מעודכנים?
זהו הדרבי ה-114. הסטטיסטיקה לא מעניקה לנו נחת, ובאסקפיזם הרגעי ארשה לעצמי לחלום לזכות לראות דרבי כמו זה ששוחק לפני הרבה מאוד זמן, הדרבי הראשון בהיסטוריה שנערך בעונת 1948-1947, אז הביסו האדומים את הירוקים 1:5. מה אכפת לי לחלום? פעם ב-70 שנה מותר לחלומות להתגשם.
גם בימים של שגרה אין בי שנאה, אז על אחת כמה וכמה בימים של מאמצי פיוס לאומי – גם אם חלקו הוא מלאכותי – אני מוחק את השורות שמדברות מלחמה. הפעם זה התור שלנו לקצת נחת, לקמצוץ של שמחה ואולי אפילו לתקווה שהעונה של שנת ה-100 תהיה אדומה.
העיר האהובה הזו היא שלי, שלך, ואפילו שלהם. ובמיוחד בימים אלו אני גאה כל כך על כך שזו העיר שלנו. ובכל זאת, אני מבקש ואפילו מתחנן בפני רוני לוי – היום תן לי להרגיש שזו העיר שהיא רק שלי. אדום עולה!
למרות היריבות, בואו אנחנו – אדומים וירוקים – נעבור את הדרבי הזה באהבה ובאחווה לזכרם של אוהדינו שאינם איתנו, שותפות של חיפאים. ולפני הכל, תפילתי היא: מי ייתן ותסתיים המלחמה הארורה הזו, כל החטופים יחזרו לביתם, חיילנו ישובו הביתה בשלום, פצועינו יחלימו ונשכיל לבנות פה חברה בריאה, טובה וראויה יותר. אמן.
