אבא שלי, השוער האגדי צדוק אברהמי, לימד אותי תמיד להיות אופטימי, תמיד לחשוב שיהיה טוב, תמיד לחשוב חיובי. "מחשבה יוצרת מציאות", הוא אומר. אבל אפילו אני וחבריי האופטימיים ביותר לא האמנו שנסיים את צמד המשחקים הקשים נגד פנאתינייקוס ביוון ונגד הפועל חיפה עם שני ניצחונות גדולים.
זה התחיל בניצחון הירואי ביוון ובהמשך החלום האירופי, והמשיך ב-0:3 מוחץ בדרבי. אם חשבתי לרגע שהפועל מאיימת על ההגמוניה בעיר, אבל טעיתי. חיפה תישאר ירוקה לעד.
ומהשבוע הזה הבנתי דבר אחד: לא משנה אם לא ניקח אליפות השנה, לא משנה אם נודח מול גנט בקונפרנס ליג, לא משנה בכלל איך תסתיים העונה הזאת – מכבי חיפה, המועדון – ניצח. בחלומות הכי גדולים שלי קיוויתי לראות שניים-שלושה שחקני בית בהרכב. במשך שנים חלמנו שהשחקנים שצומחים בקצף יקבלו הזדמנות בקבוצה הבוגרת. והנה, זה קורה, ובהיקפים שאפילו לא פנטזנו עליהם.
בכל משחק של מכבי, בוודאי לאחר פרוץ המלחמה, פתחו בהרכב או שותפו חמישה שחקני בית – לפחות. זה משהו שלא קרה פה כבר ארבעה עשורים.
כמי שהצליח לעשות את הדרך מהנוער לבוגרים, אני יכול לומר שזה כמעט בלתי אפשרי. לנערים רבים מתנפץ חלום חייהם לרסיסים. הטענה העיקרית היא שהם לא מספיק טובים לקבוצה הבוגרת, ועל כך אני אומר – הם פשוט לא קיבלו צ'אנס אמיתי, ואחרי משחק אחד או שניים נשלחו לקבוצות אחרות, לעתים בליגות הנמוכות.
רוצים להישאר מעודכנים?
השנה, בגלל אילוצים אבל זה ממש לא משנה, הסגל של מכבי עמוס בשחקני בית. שריף כיוף, ענאן חלאילי, מחמוד ג'אבר, סוף פודגורנו, עילאי חג'ג', חמזה שיבלי ועילאי פיינגולד הם שחקנים בעונתם הראשונה בבוגרים. שחקנים ששווים הרכב בכל רגע נתון ומקבלים את ההזדמנות שלהם. תוסיפו אליהם את ליאור רפאלוב, ותקבלו חצי הרכב שגדל במחלקת הנוער הירוקה.
הילדים האלה, חלקם עוד לא בני 20, הם כולם שחקני נבחרת שלא פוחדים לשחק כדורגל ולא פוחדים לקחת אחריות. הם השלד של מכבי חיפה לשנים קדימה. ברור שחלקם יימכרו לאירופה, אבל רובם עוד יביאו לנו המון תארים
אחת מהסיבות העיקריות להתפתחות המהירה של החבר'ה הצעירים האלו הוא היעדר הקהל – דבר שמוריד מהם המון לחץ ומדמה את המשחק למשחק נוער. אני זוכר את המשחק הראשון שלי בקרית אליעזר, כשביציעים 15,000 צופים. רעדו לי הרגליים, בקושי הצלחתי לתת פס אחד, ובכל פעולה חשבתי מה יגידו עליי. פחדתי לגעת בכדור, חששתי שישרקו לי בוז, לקחתי ללב כל הערה מהיציע. זה הרס לי את המשחק. אם להיות כן, זו אחת מהסיבות לכך לא הצלחתי לתקוע יתד במכבי. הפחד מהקהל וממה יגידו עליי והחשש לטעות ושיקללו אותי הכריעו אותי. לכן רוב הקריירה עברה בליגה הלאומית.
לשחקנים הצעירים של מכבי, המשחקים ללא קהל עשו רק טוב. הם צברו ביטחון, לא חששו לטעות, ועכשיו, כשהם כבר חזקים מנטלית, הם לא יחששו מהקהל.
לא פעם מתחילת העונה ביקרתי את גל אלברמן. תהיתי לאן הוא נעלם ולמה קולו נדם, וציפיתי ממנו להיות פעיל יותר מול מסאי דגו, אבל כנראה שאלברמן ראה בחזון שלו את מה שאנחנו לא ראינו. צריך להוריד בפניו את הכובע. למכבי יש קבוצה לעוד הרבה שנים.
