אין הרבה מה לכתוב על הניצחון מול הפועל חדרה. משחק שבשנים קודמות היה נגמר בתיקו או אפילו בהפסד, הסתיים בשלוש נקודות חשובות מאוד ובלי הרבה כדורגל. השחקנים של מסאי דגו נראו סחוטים ועייפים מאוד – אחרי, במהלך ולפני רצף משחקים שלא היה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. מכבי חיפה משחקת פעמיים בשבוע כבר כמה חודשים, וזה בהחלט ניכר על המגרש.
במשחקים האחרונים מצאתי את הקפטן הבא של הקבוצה לשנים הקרובות, בהתחשב בכך שכלל לא בטוח שצ'רון שרי יחזור לפה ושליאור רפאלוב יצליח להחזיק באותו הקצב עונה נוספת. שון גולדברג, "הגלדיאטור" כפי שהוא מכונה ביציע, הוא הקפטן הבא שלי. בלם שנמצא בכל מקום במגרש, לוקח כל מאבק בגובה או על הדשא, חזק מאוד, מהיר ודינמי – שילוב של אריק בנדו, נטע לביא ויניב קטן בשחקן אחד. תוסיפו לזה לב ונשמה ותבינו למה דגו תלוי בו כל כך בחוליית ההגנה.
ברק בכר זיהה שהוא יכול לשחק טוב יותר כבלם מאשר כמגן שמאלי, ומאז הוא פורח. הבלם הטוב ביותר בישראל, מקום של קבע בנבחרת.
רוצים להישאר מעודכנים?
גולדברג הוא תופעה. הוא לא נראה כמו שחקן כדורגל טיפוסי. לא תראו אותו מתראיין יותר מדי, לא תקראו כתבות עליו, לא תפגשו אותו בבתי הקפה או בברים של הכרמל. הבנאדם נחבא אל הכלים, דופק כרטיס והולך הביתה. כל אימון אצלו הוא בעצימות של 100 אחוז, ודולב חזיזה סיפר פעם שאין מצב שהוא יפסיד משחקון באימון. אצל גולדברג אין בלופים ואין קיצורי דרך. רואים עליו שהוא מעריך כל דקה בהרכב של מכבי, והתחושה היא שבכל משחק הוא רוצה להוכיח שמקומו על המגרש, כאילו עלה עכשיו מהנוער.
גם כשבסגל יש שני בלמים זרים מצוינים בדמותם של עבדולאי סק ולורנצו שימיץ, לכולם ברור מי הבלם הראשון. במשחק נגד חדרה נדמה היה שיש שני שון גולדברגים על הדשא – אחד בהגנה ואחד בהתקפה. הוא לא הפסיק לרוץ, תיקל בלי הפסקה ושחרר מהר את הכדור להתקפה. לא ברור מאיפה הוא שואב את הכוחות, בטח כשמשחקים שני משחקים בשבוע. את פיורנטינה הוא יראה בטלוויזיה, אך נגד בני ריינה הוא כבר צפוי להיות כשיר.
שלא ייגמר לעולם.
