מעולם לא חשבתי שאי פעם אשב 90 דקות מול המסך ואעודד את בני סכנין. אבל זה בדיוק מה שקרה אתמול. כנראה שבשנה ההזויה הזאת שעוברת על המדינה הכל יכול לקרות.
מכבי חיפה היא הקבוצה הטובה בישראל, גם השנה. ואני כותב את זה בידיעה שרוב הסיכויים שלא ניקח אליפות העונה. שמחתי מאוד בשביל מסאי דגו כשהבסנו את בני ריינה. עבורו זו היתה סגירת מעגל, כי ריינה (וגם קצת מכבי נתניה) היא הסיבה לפרידה ממנו. ועם הכדורגל שמכבי מציגה, אף כבשה שחורה או חזיר חיפאי לא יכול לעצור אותה.
דגו משחק עם פרנטזדי פיירו ועם דין דוד ביחד בשפיץ, והם מחזירים לו בענק. דוד שב מהפציעה בכושר טוב יותר מאשר לפניה, וכל בעיטה שלו מוצאת את הרשת, ופיירו אהובי ממשיך לייצר בלגן בין מחנות האוהדים, כשהרוב כבר הפנים שלא נמצא חלוץ טוב ממנו בעונה הבאה.
האמת, האמנתי שבני סכנין יוכלו להוציא משהו מהצהבת. עד אתמול החבורה של סלובודן דראפיץ לא הגיעה לפלייאוף העליון, והשחקנים שלו היו חייבים להראות שיש סיבה לכך שהוא קיבל חוזה לעונה הבאה. אז הם הצליחו להביך את מכבי תל אביב פעם אחר פעם, הוציאו נקודה, ועם קצת יותר אמונה זה היה נגמר בשלוש נקודות.
רוצים להישאר מעודכנים?
ועכשיו זה הזמן שלנו. זה הזמן של דין דוד. זה הזמן של פרנטזדי פיירו. זה הזמן של עילאי חג'ג'. זה הזמן של מחמוד ג'אבר. זה הזמן של מסאי דגו לנצח את הצהובים בפעם השלישית העונה, ואם אפשר – אז להביס, לרמוס, להשפיל. כי באמת אפשר לעשות את הבלתי ייאמן, אפשר לקחת את האליפות הזאת.
כי כל הלחץ על הצהובים. הם משקשקים מפחד מהמשחק הזה. מילסון, השחקן הכי טוב שלהם, לא ישחק, ו-27,000 אוהדים ירוקים מחכים להם בגיהינום של סמי עופר. זה ייתכן, זה אפשרי, וגם אם זה לא ייגמר באליפות – נדע שנתנו הכל עד לרגע האחרון.
אני לא אוהב להמר, אבל אם כבר – אני בטוח שאנחנו מנצחים, ובגדול. כי הבוקר חיפה התעוררה עם תקווה. ולמרות שאנחנו בעיצומם של הימים הכי קשים והכי עצובים שיכולים להיות, אני רואה אנשים מחייכים. אני רואה אנשים מאמינים. אני רואה אנשים גאים. הכל פתוח עוד לא מאוחר.
