שלמה שרף. האיש והקיסם ששינה את המועדון (צילום: מוזיאון מכבי חיפה, מימל)
שלמה שרף. האיש והקיסם ששינה את המועדון (צילום: מוזיאון מכבי חיפה, מימל)

מנהרת הזמן

פורסם בתאריך: 23.5.24 10:03

אחד ממשחקי ה"נדמה לי" החביבים עלי הוא העיסוק בשאלה "אם יכולת לחזור בזמן לרגע אחד בהיסטוריה ולחוות אותו בעצמך, לאיזה רגע היית חוזר?". אני מהרהר בסוגיה הזו שנים רבות ברגעים של שעמום, והתשובה תמיד נותרת זהה: קרית אליעזר, 26 במאי 1984. היום שבו הכל השתנה.

זה בכלל לא משנה אם אשב ביציע, אהיה על הדשא או אשקיף מהמזנון, העיקר שאוכל, בתסריט ההיפותטי מאוד הזה, לראות בעיני שלי את מה שנבצר ממני לראות בגיל שנה וכמה ימים – את מכבי חיפה לוקחת את האליפות הראשונה שלה.

גודל המעמד היה ברור לכל מי שהשתתף בו. אין סיפור שאני לא מכיר בנוגע ליום הזה. הנוף שראו השחקנים באוטובוס ממרומי סטלה מאריס – מראה נהדר של קרית אליעזר מפוצץ ארבע שעות לפני שריקת הפתיחה; המחשבה לצבוע את הדשא הצהוב בירוק טמבור; מפלס ההתרגשות והעצבים המטורף של השחקנים. חיפה כולה לבשה חג, מעמד הר סיני ירוק. האפשרות של אליפות ירוקה, שהיתה נראית כל השנים סבירה כמו דאבל של חדרה בימינו, הטריפה את העיר לחלוטין.

כל מי שחווה את היום הזה על הדשא ומסביבו הבין שהוא חווה יום מהסוג שמחברים עליו שירים שינוגנו לעד. אבל ספק גדול מאוד אם כל מי שהיה באותו יום בקרית אליעזר בכלל יכול היה לדמיין מה המשמעות האמיתית של היום הזה, לא רק לאותה השנה או לאותו הרגע, אלא לעתיד הקבוצה, העיר ואפילו המדינה כולה.

אחד עשר השחקנים, בחליפות הפסים של זכריה דרוקר, הציתו את הפתיל של חללית מטורפת שרק מגביהה את נסיקתה עם השנים, כובשת יעדים וגבהים חדשים בכל פעם מחדש. מי האמין שכדור אחד שעובר את הקו, במחי קפיצה אחת של אנטנה אנושית בשם משה סלקטר, יהפוך להיות אבן הפינה לייסודו של תור זהב בן 40 שנים, ועוד היד נטויה.

 

 

כל כך הרבה יכול היה להשתבש. תסתכלו על הדקות האחרונות של המשחק הזה, על ההיסטריה של השחקנים בירוק מול יחפני מכבי רמת עמידר. אי אפשר להאשים אותם כמובן, הרי אף אחד מהם לא היה מנוסה במאבקי אליפות, אבל הם באמת נראו כמו תרנגולת ערופת ראש.

מספיקה היתה טעות אחת של שחקן ועקיצה עמידרית כדי לייצר מסלול אחר לחלוטין לכל ההיסטוריה, ואולי כל הטוב שקרה לנו כאן היה קורה מעט דרומה ומזרחה – בירושלים. אבל איכשהו החזקנו מעמד, ושטף האוהדים שפרץ את הגדרות ועלה על הדשא הפך להיות רגע הזהב השני (לא לשכוח, הגביע ב־1962) של המועדון והרגע החשוב ביותר שלו, אולי אי פעם.

אם לא היה היום ההוא, לא היתה האליפות שאחריו, וזו שאחריה, והדאבל, וקבוצת הפלא של 1994, וטורפדו, ופארמה, ופריז סן ז'רמן, וגל האליפויות של שנות האלפיים, וליגת האלופות אחת-שתיים-שלוש, ועוד אליפות, ועוד אחת ועוד אחת, ועוד אלף רגעי קסם וגאווה. לא היה הרעב שרק גדל, הירוק ששוטף את כל ישראל, מגדול ועד קטן. כל מה שהכרנו, כל רגע אושר שחווינו בחיינו הספורטיביים, אנחנו חייבים לאותו היום ולשחקנים שעמדו בפרץ, בלעו את הלחץ ויצרו DNA חדש עבור מועדון שהיה רגיל להתנדנד בין שתי הליגות הבכירות. וכמה, אוי כמה, שאנחנו חייבים ומוקירים תודה לאיש אחד שבא מכפר סבא עם קיסם בין השיניים, ניער את כל המועדון הזה מהמסד עד הטפחות ושינה את כולנו.

אי אפשר להמעיט בחשיבותו של הרגע הזה בהיסטוריה ובמשמעות העצומה של היום ההוא ב־26 במאי 1984 עבור כולנו. מעבר לניצחון המרגש, מעבר לאליפות הבכורה, מעבר להרי הכרמל וגם מעבר לים – זה היה היום שבו נולדה אימפריה.

 

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר