ואבא חוזר ואומר

את עונת 1984-1983 אני לא אשכח בחיים. אני זוכר כל שער של משה סלקטר בנגיחה, כל התגנבות של זאהי ארמלי מאחורי הבלם וכל מסירת עומק של ברוך ממן. זה הרי הגיוני, אליפות ראשונה של מכבי חיפה, 71 שנה אחרי הקמתה, איך אפשר לשכוח מאורע כזה?

עונה כזאת נחקקת על לוח לבו של כל אוהד, גם כזה שנולד שמונה שנים מאוחר יותר. מרוב סיפורים ששמעתי, אני כבר מתגעגע. מתגעגע למכבי התמימה והראשונית ומתגעגע לתקופה שכלל לא חייתי בה. לכן אביא כאן את סיפורו של אבא שלי על השבוע האחרון של העונה, בצורה שבה הוא השתמר בזיכרוני וכבר הפך כמעט לסיפור שלי.

* * *

ביום שבת, 19 במאי, בשעה 16:00 החניתי את הסוסיתא כרמל המצ'וקמקת שלי מחוץ לעבודה ופתחתי את הרדיו. המשמרת שלי במוקד 14 (לימים 144) היתה אמורה להתחיל בשעה 16:30, חצי שעה אחרי שריקת הפתיחה במשחק של מכבי ביהוד. בדקה ה־30 נאלצתי לסגור את הרדיו כשהתוצאה ביהוד היתה 0:0, ובימק"א, שם בית"ר ירושלים אירחה את הפועל תל אביב, התוצאה היתה זהה.

בעודי נכנס לבניין הדואר חלפתי על פני השומר ושמעתי את צלילי "שירים ושערים" בוקעים מהטרנזיסטור הקטן שלו. התוצאה נותרה בעינה בשניות שחלפו. התיישבתי בעמדה, חיברתי את האוזניות, ובמשך חצי שעה עשיתי את עצמי עובד. עד שלא יכולתי יותר. אמרתי לאחראי המשמרת שאני חייב ללכת לשירותים ורצתי אל הכניסה לבניין.

"תגיד, מה התוצאה?", צעקתי לעבר השומר. "מכבי חיפה מובילה 0:1 ביהוד והפועל תל אביב מובילה 0:1 בירושלים", הוא ענה באדישות. הוכיתי בתדהמה אבל איכשהו חזרתי למשמרת. הזמן עבר לאטו, בשני המשחקים כבר סביבות הדקה ה־70. עובדים נכנסים ויוצאים מהמוקד, גם הם עברו דרך הטרנזיסטור של השומר. אחד מספר שהפועל תל אביב מובילה 0:2, ושתי דקות אחריו נכנס עוד מישהו ומכריז שכבר 0:3 בימק"א. "אבל מה עם מכבי?", אני שואל, ואף אחד לא יודע להשיב. מסתבר שהשידור מיהוד נקטע לטובת שידור חדשות, וכבר דקות ארוכות לא הגיעו עדכונים. לא יכולתי לעמוד בזה יותר, רצתי לבוטקה של השומר.

כשהגעתי לשם הדקה היתה ה־79. השידור ברדיו חזר. מכבי שמרה על היתרון, וההפסד של בית"ר נראה די ודאי. את האופוריה שהחלה להציף אותי לא הצליח לקטוע גם אחראי המשמרת שהגיע מתנשף לבוטקה וצעק לעברי בתקיפות "תחזור לעבודה!". עניתי לו בלי לחשוב "השתגעת? אני נשאר כאן עד שנגמר המשחק", והייתי גם מוכן להתפטר במקום כדי להישאר עד לשריקת הסיום. למזלי, הוא ויתר מהר ונעלם אל תוך הבניין. שריקת הסיום נתנה את האות ליום הכי מאושר ב־23 שנות חיי עד אז. לפתע התרחש משהו שלא קרה אף פעם בהיסטוריה שלי כאוהד וייתכן שגם לא קרה מעולם – מכבי חיפה במקום הראשון.

השבוע עד למשחק האחרון והמכריע היה קשה מנשוא. לא יכולתי לעשות כלום, וגם לא יכולתי להתחמק מהמחשבות על השבת הקרובה. בכל מקום בעיר דיברו רק על מכבי, גם אנשים שבחיים שלהם לא ראו משחק כדורגל. ההמתנה בתור העצום בקופת חיפה ברחוב ברוולד בהדר נמשכה שעתיים. זאת היתה הפעם הראשונה שקניתי כרטיס מראש ולא רגע לפני המשחק בקופות האיצטדיון.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

השבת הגדולה הגיעה. בשעה 12:30 כבר ישבנו בטריבונה של יציע 4, שלוש וחצי שעות לפני תחילת המשחק נגד מכבי רמת עמידר. בשעה 14:00 האיצטדיון כולו כבר היה מלא עד אפס מקום, ואף יותר מזה. הלחץ היה אטומי. 20,000 סהרורים ישבו שם וצבטו את עצמם כדי לבדוק שזה לא חלום. המשחק סופסוף התחיל, ואחרי כמה מצבים, הגיע סלקטר בדקה ה־20 ונעץ את הכדור ברשת אחרי קרן של ציון מרילי. המשמעות – מכבי כרגע אלופה. אבל המשחק לא רצה להיגמר. עוד מהלך ועוד מהלך, והשעון לא זז. המחצית הראשונה נמשכה לפחות שעתיים.

במחצית השנייה, שנמשכה ארבע שעות, היו למכבי כמה החמצות מסמרות שיער. מנגד, רמת עמידר, שהיתה קבוצה עלובה שגם ירדה ליגה באותו היום, סיכנה פעם או פעמיים את השער, מה שהוריד לי כמה שנים טובות מהחיים. אחרי 90 דקות שנמשכו נצח, השופט עובדיה בן יצחק שרק לסיום. ואז בפעם הראשונה אמרתי לעצמי לאט ובשקט את צירוף המילים "מכבי-חיפה-אלופת-המדינה". ובמקום להתפרץ למגרש בשמחה, נשארתי בטריבונה ופרצתי בבכי, ולא הייתי היחיד.

זאת היתה בשבילי סגירת מעגל עם אבא שלי, והסיפורים שלו מלאי הפאתוס על מכבי של שנות ה־50 וה־60. הוא סיפר לי בהתלהבות פעמים אין ספור על אהרון אמר, ג'וני הרדי, אברהם מנצ'ל, אשר עלמני ודני שמילו שקרקסו את הליגה אבל לא זכו באליפות רק כי "השופטים תמיד דפקו אותנו". ואני, שרוב שנותי כאוהד עברו עלי באפרוריות של שנות ה־70, גמעתי את סיפוריו בשקיקה. ובכל זאת, לא יכולתי להאמין שבאמת היינו קרובים לזכות באליפות בשנותיו של אבי, ובטח שלא האמנתי שנזכה בה בימי חיי.

זאת גם היתה סגירת מעגל עם החבר'ה שלי מהשכונה ומהקבוצה. את שנות הילדות והנערות שלי העברתי במגרש האספלט המחורץ בבית מכבי ובמגרש הלבן מחוץ לאיצטדיון קרית אליעזר. הרבה מהשחקנים שהיו על הדשא באותה העונה גדלו איתי ביחד בקבוצות הילדים והנערים של מכבי, עד שעזבתי לפני גיל נוער כשהבנתי שאיתן אהרוני מגן פי אלף יותר טוב ממני. לראות את החברים שלי זוכים באליפות, לבושים בחולצות המועדון שגם אבא שלי אוהב בכל מאודו, היה הרגע המתוק ביותר בחיי, עד אז ומאז ועד היום.

71 שנה ארוכות ומייגעות עברו על מכבי בדרך לאליפות, והן הורגשו בכל פינה. כמה מאבות המועדון שהחיו אותו בשנות ה־30 היו ביציעים באותו היום, ובראשם יוליוס יגר, מזכיר האגודה המיתולוגי. לא יכולתי שלא לחשוב גם עליהם. על כך שהם זכו לראות את המועדון שלהם, שאותו הקימו מעפר, כובש את פסגת השאיפות שלו.

ב־1984 עוד לא ידענו איך לחגוג אליפות. לאף אחד מיושבי האיצטדיון לא היה ניסיון בתחום. חלק מהאוהדים רדפו אחרי השחקנים על הדשא והניפו אותם לשמים, וחלק נותרו המומים במקומם. ביציע 4 ישבו גם שחקני קבוצה זרה, אולי מהולנד, שהגיעו למשחק ידידות והוזמנו לאיצטדיון. אני זוכר את המבטים שלהם, הם היו בשוק טוטאלי מהתפרצות הרגשות הספונטנית של הקהל הירוק. אני לא חושב שבאירופה מישהו ראה שמחה כמו שהיתה באותו אחר צהריים בקרית אליעזר.

בזמן שאנחנו לא ידענו את נפשנו בחיפה, אוהדי הפועל חגגו ברמלה את עלייתם מהליגה הארצית ללאומית. אריה גוראל, ראש העיר דאז, החליט שהחגיגה תהיה משותפת ותתקיים כבר באותו הערב בבית אבא חושי בנוה שאנן. אבל מהר מאוד היה ברור לכולם שזאת חגיגה ירוקה.

כל רחובות השכונה היו פקוקים לחלוטין, על הבמה הופיעו כל מיני זמרים, אבל אף אחד לא הקשיב להם. אוהדים הסתובבו עם פטישים של יום העצמאות והכו בהם אחד את השני, ואז פצחו בשירה שהחלה ב"היידי בי היידה בה היידה מכבי חיפה" והמשיכה בצרחות ושאגות "יש". זה נמשך כל הלילה או כל השבוע, אני לא באמת זוכר. מאותו הערב ועד ימינו אנו, 40 שנה ו־14 אליפויות אחרי, עוד לא עיכלתי את מה שאירע באותה השבת, ב־26 במאי 1984.