במדינת ישראל טרם נוסד בית הספר הגבוה לראשי רשויות. אין הכשרה מקצועית לתפקיד ראש העיר, אין ספר הוראות מחייב, אין אפילו חובת חפיפה עם קודמך בתפקיד. כל ראש עיר שנבחר לתפקידו עוטה על עצמו את החליפה שהוא הביא מביתו ומייצר בעזרתה את המודל שלו לתפקיד. הוא נהנה מגב ציבורי רחב שסיפקו לו תושבי עירו שבחרו בו באופן ישיר לתקופת כהונה מלאה של חמש שנים, ולכן הוא לא חייב דין וחשבון לאיש מלבד לבוחריו.
ראש עיר הוא גם נושא המשרה בעל העוצמה החזקה ביותר בשירות הציבורי. בעירו הוא כמעט אל. כוחו וסמכויותיו מוקנים לו מתוקף היותו נבחר בבחירות אישיות ומכך שאין כל אפשרות להדיחו, למעט אם כשל באישור התקציב. הוא אפילו לא זקוק לרוב במועצת העיר. הוא פשוט מנחית הוראות, והדרג הביצועי והדרג הפקידותי מבצעים.
מידת התחשבותו ברצון התושבים או ברצון נציגיהם או מידת מחויבותו לקודמיו בתפקיד או לנורמת שלטון רווחת אינן אלא עניין לרצונו האישי בלבד. הוא יכול להתחשב ויכול לא להתחשב. הוא יכול לשתף ויכול לא לשתף. כל עוד הוא אינו עובר על החוק, ראש עיר הוא כל יכול.
ראשי עיר נהנים מעוד יתרון מובהק – כהונה ארוכה עד בלתי נגמרת. שיטת הבחירות בישראל מיטיבה עם ראשי רשויות, מכיוון שדי בתמיכה של 40 אחוז מהבוחרים כדי לנצח בסיבוב ראשון, ואת זה מצליח כמעט כל ראש רשות לעשות, ללא כל תלות בשאלת איכותו כראש עיר. לאורך ציר הזמן, נדירים הם המקרים שבהם ראש רשות מפסיד בבחירות. עליו להיות בדרך כלל או גרוע במיוחד או שנוא במיוחד.
ומכיוון שכל ראש עיר מביא עמו את המודל הייחודי לו, ומכיוון שכהונתו היא ארוכה ורצופה, השפעתו הכוללת על עירו ועל תושביה היא הגדולה ביותר מבין כל נושאי המשרה הבכירים בישראל, כולל ראש הממשלה.
רוצים להישאר מעודכנים?
עינת קליש רותם בחרה במודע ובכוונת מכוון להפוך על ראשו את המודל הקיים ולהביא אל לשכת ראש העיר מודל אחר לחלוטין. זה בא לידי ביטוי בכל פעולה מפעולותיה – באופן שבו היא בוחרת לדבר או לשתף את הציבור, באופן שבו היא מקדמת תוכניות, באופן שבו היא מתייחסת למועצת העיר או לשקיפות וביחסה למשרדי ממשלה, לרשויות שונות, לפוליטיקה ולפוליטיקאים.
היא בזה לפוליטיקה ורואה בה הכרח מגונה. היא מאמינה שבמסגרת מחויבותה לעיר ולתושביה היא אינה זקוקה לאישורים מאיש או ל”טובות” מהמנגנונים המפלגתי, הפוליטי או הממשלתי. לשיטתה, אלה ממילא טובלים בצביעות, בשחיתות, בהון ובניגודי עניינים, ולכן ממילא דעתם או עמדתם איננה רלוונטית. כמובן שהיא אינה זקוקה לכל אישור או גושפנקה מהתקשורת בכלל ומזו המקומית בפרט, שאותה היא רואה עדיין כשריד מאובק ומתפורר של המנגנון הישן ששירת את קודמה ונותר נאמן לו. לכן התקשורת בהכרח עוינת אותה ואין כל סיבה לשתף עמה פעולה. המוטו שלה הוא פחות דיבורים, יותר עשייה.
הבעיה היא שראש עיר הוא פוליטיקאי ושניהול עיר הוא פוליטיקה. וכדי לקדם תוכניות זקוקים לשותפים רבים ככל האפשר – גם פוליטיים וגם ממשלתיים – לא רק על מנת לקדם אישורים ולזרז תהליכים אלא גם לשם השגת תקציבים ומימון. ככה זה עובד, ובלי זה אי אפשר. גם התקשורת יכולה בנקל להפוך מאויב לאוהב, אם עובדים מולה נכון ויודעים לנצלה היטב.
נכון לרגע זה, המודל החדש שאותו מביאה קליש רותם לחסן שוקרי הביא עליה שנה שהיתה אחת מהקשות שידע ראש עיר כלשהו בישראל. עוד מוקדם לדעת כיצד תיראה כהונתה הראשונה בעוד ארבע שנים מהיום, ובעיקר איך תיראה אז העיר. אך דבר אחד ברור: אם היא ביקשה שקט תעשייתי כדי להתרכז בעשייה, זהו הדבר האחרון שהיא השיגה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
