השבוע מלאה שנה לכהונתה של ראש העיר החדשה. צפו לפסטיבל סיכומי שנה בכלי התקשורת כולם, מי בעד, מי נגד. ייערכו השוואות – עינת קליש רותם מול יונה יהב, נחשון צוק מול חדוה אלמוג, איתן שטיאסני מול גדי מרגלית, העיר טובה יותר או פחות. אין בזה ממש. זהו בזבוז זמן חסר תוחלת.
כהונה של ראש עיר נמדדת בקדנציה שלמה, לא בשנה ראשונה. קשה מאוד להזיז ספינה גדולה כמו עיר, בטח כשזרמי העומק של מדינת ישראל מתווים שובל תקציבי ברור במים. הרי השלטון המרכזי לא באמת סופר את חיפה, בדומה ליתר ערי הפריפריה – לא בתקציבים, לא במאצ’ינג, לא בהשקעות ובטח שלא בתשתיות, פרט לקייטנת העשן המסובסדת של משפחת עופר במפרץ. גם לשוק הפרטי זה לא לגמרי משנה מי עומד בראש. לעיריית חיפה יש את אותן היכולות כמו בשנה שעברה, פלוס מינוס. שינוי של עיר רואים לאורך של עשור, וגם בסוף הקדנציה שלה בשנת 2023 אני לא מצפה לראות תמורות גדולות.
מי שציפה למסיבות של מוחיטו ומדרגות נעות לאורך הכרמל הוא מטומטם, וכמה שקשה לי לומר דברים רעים על אחי החיפאים, יש פה כמה ראשי קש שמאמינים עדיין שמעל השיער הג’ינג’י של ראש העיר מאירה הילה של קדושה. זה בסדר, רוב המצביעים של חיים בחיפה רצו שינוי וכיוון חדש, והם מוכנים להכיל שנת למידה. הבעיה מתחילה בגישה המחורבנת להתארגנויות אזרחיות וביחס לתקשורת.
בדמוקרטיה לא כתוב שנבחר ציבור צריך להתייחס יפה לאזרחים או לכתב חצוף. אין שום נורמה כתובה של שיתוף ציבור שמחייבת אף אחד לשום דבר, אבל עד לשנים האחרונות זה היה משהו שאפשר לצפות. ראש הממשלה בעשר השנים האחרונות הוביל קו תקיף של חוסר אחריות וזלזול כלפי אזרחים ועיתונות, וראש העיר לקחה ממנו דוגמה. זה לא בלתי חוקי, זה פשוט לא נעים ודי מעצבן.
רוצים להישאר מעודכנים?
קחו את שכונת הדר למשל. אני גר בה. יש פה מועצת שכונה – גוף וולונטרי שפועל, מתריע ומנסה לקחת אחריות. ארבע שנים של מלחמה עם יונה יהב הביאו את העירייה להבנה שכדאי להקשיב לתושבים ולפעול איתם. המצב השתפר מבחינת ניקיון וביטחון – לא ברלין ולא פריז, עדיין שכונה ישנה, נתמכת רווחה, אבל עם מוקד קשוב לתושבים ועם קצת אצטלה עירונית לדברים שנתנו הרגשה שיש על מי לסמוך.
בשנה האחרונה שיתוף הפעולה פסק באופן חד צדדי. הכל חזר באחת למוד של מאבק. לא ברור מדוע, אבל פתאום פסקו הסיורים, פחת הקשב העירוני למפגעים וחלה ירידה בביטחון האישי ברמה כזו שלפני שבועיים שוב נאלצו אזרחים להגיע לישיבת מועצה כדי לעשות פרובוקציה, לקבל כותרת ולסחוט הבטחה מקליש רותם לפגישה ולפעולה. למה הדבר הזה דרוש? לא היה אפשר לדבר עם נציגות התושבים לפני לכן?
זו הגישה. הגישה השחצנית, היהירה, הקרה וההנדסית של מי שלא מוכן ללמוד ולא להקשיב. ראש עיר הוא לא מהנדס ואפילו לא פוליטיקאי. ראש עיר הוא מנהיג. מנהיגות היא יותר מלדעת מהו הדבר הנכון, מנהיגות היא גם להקשיב, לתת דוגמה אישית, לא להתקפל כשקשה, להודות בטעויות. הכל זה יחסים.
חלפה שנה. קליש רותם, את מכירה את כל הפעילים בעיר ברמה של שם פרטי, מהו המאבק שבו הם מעורבים ומה חשוב להם. אני מבקש בשם כולם יחס של אזרח בוגר. אין לאף אחד כוח או זמן להפגנות, אין לאף אחד כוח לקטטות פייסבוק. אם יש לך משהו רלוונטי להגיד – תגידי. אם יש לך משהו רלוונטי לעשות – לכי על זה, אבל תקשיבי גם לנו. אנחנו גם חיים בחיפה, תרתי משמע, ויש מצב שאנחנו יודעים לא פחות טוב.
הכותב הוא אקטיביסט ותושב שכונת הדר
