שגרה בצל מלחמה זו אמירה נחמדה (עד כמה שמשהו יכול להיות נחמד בימים כאלה), אבל בינה לבין המציאות המרחק הוא רב. איך מנהלים תרבות בזמן מלחמה ואי ודאות? איך אפשר ללכת להופעה או לסרט כאשר בכל יום אנו קוברים את מתינו? איך אפשר לקדם הצגת תיאטרון חדשה על רקע מבול החדשות?
מערבולת הרגשות הדו קוטבית הזו מנהלת את העוסקים במלאכה, שמרגישים בהחלט את הירידה בביקושים ואת הקושי למכור כרטיסים, בייחוד למופעי בידור וסטנד אפ. אבל, וזה אבל גדול, כשם שאירועי ההפוגה למפונים ולחיילים מעניקים להם רגעים של בריחה מהעולם הקודר סביבם, כך גם אירועי תרבות עושים קצת טוב על הלב לעם ישראל.
אויבינו רוצים לראות אותנו שוקעים באבל, ואנו אכן בוכים וכואבים אבל גם מראים חוסן נפשי אדיר בכך שאנחנו לא נותנים לאיש לעצור אותנו ואת חיינו. אנחנו ממשיכים לקיים תרבות ענפה ולמלא אולמות עד כמה שאפשר. שגרת מלחמה.
רוצים להישאר מעודכנים?
מתחילת דצמבר מסתמנת התעוררות בעולם התרבות, בעיקר בתחומי המוזיקה והתיאטרון. סדרות המוזיקה של התזמורת הסימפונית חיפה ושל הביג בנד עם מיטב אמני ישראל הפכו כבר מזמן לאטרקציה, הרוקלנוע בסינמטק לא עוצר, התיאטרון העירוני משיק הצגה חדשה, המופעים חוזרים לביט, לזאפה ולוונדרבר, בתי הקולנוע פתוחים, מועדוני הלילה שבו לפעילות ומאפשרים פורקן לנשמה, וכך גם הברים בכרמל, בעיר תחתית ובשוק תלפיות.
נכון, זה עדיין לא בשיא הכוח, חוסר הוודאות עדיין מכרסם, אי אפשר עדיין להסיר את החשש מפני ביטול מופעים בעתיד, וכל אירוע ביטחוני פוגע ומקשה עוד יותר על המצב, וגורם שוב לאותה התחבטות פנימית – האם זה הזמן לצאת לבלות? האם מתאים עכשיו ליהנות במופע?
והתשובה לכך היא כן, חד משמעית. כשם שבתי הספר פתוחים ופעילות ספורט מאושרות, כך גם התרבות חייבת להתקיים. זה חשוב לבריאות הנפשית, זה חלק מהחוסן הלאומי. תרבות או נמות. ביחד ננצח.
* הכותב הוא מנהל בית הספר למוזיקה ומועדון הביט
