בנצי ברופמן, אמן גרפיטי וצייר קירות, השתתף במסיבת הטבע בקיבוץ רעים יממה לפני שהתרחש האסון הנורא. שלושה ימים נדרשו לו לעכל את הטבח שביצעו מחבלי החמאס במשתתפי המסיבה – האנשים שהיו שם איתו. ואז הגיעה אליו בקשה לצייר את ענבר היימן בת ה-27 מחיפה, שסרטונים שפורסמו ברשתות החברתיות מראים כי היא נחטפה לרצועת עזה, וגרמה לו להחליט לרתום את כישרונו כדי להנציח נרצחים.
"הופעתי בגרפיטי לייב שהתקיים ביום חמישי במסגרת המסיבה", מספר ברופמן, "חזרתי הביתה ביום שישי ולא נשארתי ליום שבת. בימים שבת, ראשון ושני נשאבתי לתוך הטלוויזיה. לא יצאתי מהבית ולא הייתי מסוגל לעשות כלום. ואז פנו אלי בבקשה לצייר את ענבר, שהיא מחיפה ואוהדת מכבי, וציירתי אותה על קנבס. במקביל פנו אלי כמה חבר'ה צעירים שחבר שלהם, חייל, נרצח, וציירתי גם אותו. הבנתי שעכשיו זה מה שאני הולך לעשות. מפה לשם זה מה שעשיתי כל יום – ציירתי נרצחים. כל העבודות נמצאות אצל המשפחות".
אבל לברופמן היה ברור שהוא חייב לעשות משהו גדול יותר – לא הנצחה אישית לפי בקשות מבני משפחה ומחברים של הנרצחים, אלא יצירה שלא תשכיח את יותר מ-200 החטופים, ובהם כ-30 ילדים, שנמצאים בידי המרצחים במנהרות שמתחת לעזה. ביום שני הוא התייצב בשדרות ההסתדרות וצייר ציור קיר ברוחב של 9.50 מטרים ובגובה של 2.40 מטר של ילדים חטופים, שעליו נכתב "Bring them home NOW". אתמול הוא סיים אותו.
רוצים להישאר מעודכנים?
"במשך כמה ימים חשבתי שאני חייב לעשות משהו לחטופים, משהו ציבורי", הוא מספר, "מכיוון שאני לא עושה גרפיטי לא חוקי, פניתי לחבר – סיון בנדל – שיש לו עסק בשדרות ההסתדרות וביקשתי ממנו לצייר על קיר העסק, ובמקביל פניתי לסטודיו פיקסל וביקשתי מהם שייצרו לי דמויות ב-AI (בינה מלאכותית) כי לא הייתי סגור אם לצייר דמויות של החטופים עצמם. בסוף החלטתי לצייר משהו יותר קולקטיבי וגם להגיע למצב שיש בציור הבעות פנים, שהוא מתאר מה מרגיש ילד שלא נמצא בידיים של אמא ואבא, את האימה, את הזעקה. אפשר לראות את זה בציור. בדמות משמאל, של הילדה שמחזיקה את התינוק, מבחינים שזה לא בכי של צער ולא פחד מפני טיל אלא משהו אחר, וזה בדיוק מה שרציתי להביע".
על תהליך היצירה מספר ברופמן: "התקנו בעסק קיר גבס, וכל מה שביקשתי מאנשים בפייסבוק – תוך שנייה הם נרתמו. כמו כל מה שקרה בשלושת השבועות האחרונים, שכולם עוזרים לכולם. התלבטתי בין הדמויות. הייתי בקשר עם מטה החטופים וקיבלתי אוקיי לעשות מה שאני מרגיש. בדקה ה-90, למרות שרציתי לצייר חטופים אמיתיים, החלטתי לבחור בדמויות דמיוניות. עשיתי את זה משתי סיבות – הראשונה היא שרציתי שהמימיקה של הדמויות תשקף חרדה, פחד וגעגוע שאין בתמונות של חטופים שצולמו בימים יפים יותר, והסיבה השנייה היא שלא רציתי ליצור מצב שבו ילד חטוף אחד כן מצויר וילד חטוף אחר לא מצויר. בסופו של דבר, וגם תוך כדי העבודה, הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון".
אם לשפוט לפי התגובות שמקבל ברופמן מאז שפרסם את הציור, הוא השיג את המטרה שלשמה הוא יצר את המחווה המרגשת הזו. כל מי שעובר בשדרות ההסתדרות לא יכול להתעלם מהמחווה. "כשהזמן חולף, ההתעניינות הציבורית בחטופים פוחתת, לא בגלל שלאנשים לא אכפת אלא בגלל התחלת החזרה לשגרה. השגרה היא טובה ובריאה לנפש, אבל עדיין אסור לנו לשכוח את החטופים. צריך להתעמק במה ילד או כל חטוף אחר מרגיש כשהוא נמצא בידי ארגון טרור במקום נורא כמו עזה. זה בלתי נתפש. אני יודע לדבר ומדבר המון, אבל הדיבור היותר חזק שלי הוא הציור. אני לא יכול לעמוד 24 שעות בשדרות ההסתדרות ולצעוק שיש חטופים, אז הציור עושה את זה 24/7. בזמן שציירתי עצרו לידי נהגים כדי לשאול ולדבר על זה. חלקם אפילו דמע. וזה בדיוק בדיוק מה שרציתי להשיג, זה בדיוק מה שצריך לעשות כהסברה".
