את שנת ה־50 לחייו בחר דורי גילפז לציין בהפקת ענק עם 100 אנשים – קרובים יותר ופחות – שארכה ארבעה ימים ושלושה לילות של מסיבות עתירות אלכוהול, ארוחות שחיתות, ריקודים, מוזיקה מקורית, טיולי ג’יפים, סקי ומפגש מתוקשר היטב ששודר בשמונה ערוצי טלוויזיה שונים עם ראש העיר. זה לא קרה בלשכתו של יונה יהב אלא באחד מהמלונות היותר מפוארים בטבילסי, בירת גיאורגיה, ומי שנכח באותו הבוקר באולם הרגיש כמו חצי ידוען. גילפז, חמוש באשתו, בשלושת ילדיהם, באמו ובחבריו, זכה לכבוד של מלכים, כאילו היתה זו המשלחת הכי חשובה שאי פעם נכנסה למדינה המתפתחת.
בשנת ה־50 נפרד גילפז מתואר מלך חיי הלילה של חיפה, כשהוא ושותפו ערן פייבסקי מכרו את מבצרם האחרון – הבראון בציר מוריה הגוסס, שהיה מהפאבים המובילים בעיר במשך 16 שנה. היה זה צעד מחושב היטב, מהלך עסקי שנרקם במשך 12 שנה, שבהן חיפש גילפז אפיקים חדשים, מעניינים יותר, שישלבו את אהבתו הגדולה לארח אנשים ולשמח אותם. ואז הוא זכה בתואר חדש – מלך הקווקז.
גילפז ופייבסקי אחראים על גידול של לא פחות מ־3,500 אחוז בתיירות הפנים של גיאורגיה. זה לא קרה בן לילה, ולמעשה החל המהלך הזה עוד בשנת 2004. כעת מסתערים השניים על יעד נוסף – ארמניה השכנה – שהיא מדינה לא ממש מפותחת אך עם אותו הפוטנציאל.
“השמות רוניוס ונסים מרי אומרים לך משהו?”
גילפז נולד בחיפה, ילד טוב אחוזה, שלמד בריאלי והתעניין באקטואליה. הוא היה בקיא בפוליטיקה, התעניין במצב הביטחוני, דעתן מאוד, ימני בדעותיו ואוהד מכבי חיפה עוד מהימים שבהם היא שיחקה בליגה השנייה. הוא היה מוביל חברתי שאהב מוזיקה מזרחית בתקופה שבה היא לא היתה פופולרית. את תקופת התיכון בבית בירם הוא ממש אהב, והראיה לכך היא שכ־20 מחבריו הקרובים למדו איתו באותה הכיתה או באותה השכבה.
“בית בירם היה מקום חווייתי ללמוד בו, עם מורים טובים”, הוא נזכר, “זה מוסד שנתן לי ערך מוסף, מעבר ללימודים, כמו ערכים וחינוך, וזה הרבה מעבר ללימוד הפרטני. בילדות תמיד עבדתי בכל סוגי המכירות – בייגלה, לחמניות, זיקוקים וכל סוגי המשקאות, ובכל מקומות הבילוי בעיר כמו מילק בר צביקה שזה הבייגל נאש לשעבר, פנס בודד, טרמוס, הקומקום, ושנה בביסטרו 107 – במקום שבו נמצא היום הדיוק”.
בתור מה?
“פיקולו בגיל 13-12, ואז התקדמתי להיות שוטף כלים, ברמן, מנהל משמרת, מנהל. הכל מהכל. בגיל 22 פתחתי את העסק הראשון שלי – המרקייה – בדיוק במלחמת המפרץ. זה היה מקום חדשני, מעניין וכיפי. אני זוכר שבזמן המלחמה אנחנו היחידים שהיינו פתוחים כי פשוט לא היתה ברירה. אם הייתי סוגר הייתי פושט רגל”.
איך עלה הרעיון לקונספט חדשני כל כך?
“רציתי משהו קצת שונה. הרעיון נלקח מהסרט היפני ‘טמפופו’. אמא שלי עזרה לי לבשל וזה היה מוצלח מאוד. בכל יום שעבר והמלחמה נמשכה, פחות ופחות עובדים הגיעו, ובימים האחרונים למלחמה נשארנו בלי עובדים בכלל, אבל נשארנו פתוחים כי המקום התמלא באנשים שנאלצו לשהות מחוץ לבית, כמו למשל פקחי עירייה. ניגשתי אליהם ואמרתי שהיום זה שירות עצמי. הם היו ניגשים לחלון של המטבח, לוקחים את צלחת המרק שהזמינו, שמים עשרה שקלים, לוקחים את המרק לשולחן ובסיום גם מחזירים את הכלים למטבח. כולם עזרו ונרתמו לעניין, וזה פרסם את המקום. נשארתי שם חמש או שש שנים, ובהמשך פתחתי במוריה עוד כמה עסקים”.
תן סקירה.
“קפה 29 עם אור שחף שהיה מקום מוכר מאוד, מלא בחבר’ה צעירים על החצץ המפורסם. לידו היה הצינזאנו. למעשה, קודם פתחנו במרכז חורב את הריזלינג, אני ושייקה ענבר. זה גם היה עסק חזק ומוצלח ועבדנו שם די הרבה שנים. היה גם ההאפי בר עם יאיר פאר כשותף, קפה 29 בקריות, הבראון במוריה והבראון בתל אביב עם פייבסקי כשותף אחרי שהוא עבד אצלי מאז שהיה בן 13 כשליח וכשוטף כלים. היום הוא בן 44, שותף בהכל וחבר לחיים. לימים מצאתי את עצמי כבעליהם של שישה מקומות שונים באותו זמן. זה היה בסביבות שנת 2004”.
שלטת בחיי הלילה בעיר.
“אני לא צריך תארים אבל זה נכון. הכרתי את כל העולם, הייתי מעורב במסיבות, שותף גם במועדונים כמו סטייג’ 27 וסינמה ביט. היו לי גם זמרים שייצגתי, ואת זה ממש אהבתי לעשות”.
אמנים מפורסמים?
“(צוחק) השמות רוניוס ונסים מרי אומרים לך משהו? הם דווקא די מוכרים. היינו הולכים להופעות בכל הארץ ועבדנו יפה מאוד”.
איך יכולת לעשות את הכל במקביל?
“עשיתי בעיקר את מה שאהבתי. את מה שלא אהבתי נתתי לאחרים לעשות. היו לי עסקים רבים, אבל אז, בגיל 39, הרגשתי שאני רוצה שינוי. חשבתי שאני יכול לעשות משהו יותר מעניין מחיי הלילה, לשנות כיוון ולנסות לעשות דברים אחרים. בעסקי הברים והמסעדות הסיכויים להצליח כלכלית, מעבר לפרנסת המשפחה, הם לא גבוהים. לא ניתן לעשות הרבה יותר בתחום הזה כי הוא תחום תובעני וקשה מאוד, והעדפתי לחפש אופציות מעניינות יותר. חשבתי שאני רוצה לחפש משהו חדש ומעניין, שייתן לי את האופציה לעשות את מה שעושה לי כיף – לארח אנשים, לשמח אנשים ולמצוא את השילוב של הכנסה טובה יותר ושל להמשיך לעשות לאנשים טוב. אז נסעתי למזרח אירופה”.
גילפז ודויד נרמניה, לשעבר ראש העיר טבילסי. "יש להם נכונות לעזור, עם כבוד ועם הערכה"
“אני שם להם ישר את דגל ישראל על השולחן”
היעד של גילפז היה גיאורגיה, אז מדינה אלמונית שרבים קראו לה עדיין גרוזיה. “בחרתי ביעד שהיה אלמוני מאוד, אבל האמנתי ביעד הזה”, הוא מספר, “היום כל אחד מכיר ויודע מה זה גיאורגיה. כשהגעתי לשם ב־2004 אנשים לא הבינו מה אנחנו עושים שם, אבל הייתי בטוח בדרכי. שכנעתי את ממשלת גיאורגיה להשקיע בשיווק בארץ ולעשות מהלכים כדי להרים את המודעות ואת הכדאיות של היעד הזה. תיארתי לעצמי שתהיה צמיחה, אבל הצמיחה שקרתה בפועל היא מעבר לכל דמיון. כשהגעתי היו בגיאורגיה 200,000 תיירים בשנה, השנה סיימנו עם קצת יותר משבעה מיליון תיירים”.
אתה אחראי גם על תיירות מארצות אחרות?
“אנחנו מקבלים תיירים מכמה מדינות. מישראל אנחנו מביאים כמות נכבדה, אבל המאסה היא מרוסיה וממדינות אחרות כמו אבו דאבי ודובאי”.
וכולם באים לטיולי ג’יפים?
“החברה שלנו, שנקראת דורון טרוול, מספקת כל סוג של טיול נדרש ונותנת מענה לכל ביקוש ודרישה. אנחנו מייצרים הפקות גדולות כמו למשל אירוע מתוזמן שהיה לנו של 150 סמנכ”לים של חברות הייטק מכל הארץ. זה היה טיול של מוכרים-קונים, כלומר, חברות שמציעות למכירה כל מיני דברים מול חברות שאמורות לרכוש את המוצרים, כמו בנקים ומשרד הביטחון. זה היה טיול מורכב מאוד. כל יום הנוסעים בג’יפים מתחלפים כדי שכולם יכירו את כולם ויעשו ביזנס באוטו. זאת היתה המטרה. שום דבר לא קבוע, הכל משתנה שלוש פעמים ביום, גם הסדרי הישיבה בארוחות, רק כדי שאנשים יכירו האחד את השני וייצרו הזדמנויות. מעבר לזה, כמעט כל חברה שאת מכירה בארץ נסעה איתנו, ואנחנו נותנים מענה בעיקר לטיולי אינסנטיב שהם מאוד חווייתיים, אם זה לעובדים מצטיינים מהקצבייה של שופרסל ואם זה למנכ”לים שמגיעים להשתלמויות וגם עושים פאן. בכל רמה אנחנו נותנים את הטוב ביותר ואת ההתאמה המדויקת למטיילים”.
מבקשים מכם דברים ספציפיים?
“לא, הם לא יודעים מה הם רוצים לכן אנחנו מייצרים את התכנים. הרבה פעמים מגיעות קבוצות של רוסים שרגילים לנסוע לטיול שרובו קולינריה ויין, ואנחנו עם הראש הישראלי מכניסים אותם לכל מיני שיגעונות של אקסטרים שהם לא מכירים, ויש מצדם התלהבות לא נורמלית”.
אלו שמגיעים מהמפרץ הפרסי יודעים שאתם ישראלים?
“אני שם להם ישר את דגל ישראל על השולחן. הם יודעים ומוקירים אותנו. אני מרגיש את ההערכה שלהם לחוכמה שלנו, לתחכום. כשאנחנו בונים להם דברים הם מתפלאים, אבל כשהם עושים את האדיוקיישנל הם פתאום עפים באוויר, וזה קורע. את רואה קבוצה של שייח’ים עם תלבושת מסורתית עפים באוויר באיזה ג’יפ שמטפס על הר או חוצה נחל מסולע. אנחנו חברה צעירה, כשהמדריכים הם חבר’ה שגדלו בארץ או שעבדו בה. הם גיאורגים דוברי עברית ורוסית, ויש גם דוברי ערבית ואנגלית. הם יודעים להתאים את עצמם לכל סוגי הלקוחות. אנחנו עושים טיולים שונים מאוד מטיולי אוטובוס סטנדרטיים, עם דגש על איך לעשות משהו שונה מעוד טיול של חברות מדף ושטאנץ. אצלנו זה תמיד שונה בתכלית”.
מה מצאת בגיאורגיה כשהגעת לשם לראשונה?
“היא היתה חשוכה. ב־2002 היתה שם הפיכה, וב־2004 הגענו לעיר שמנסה להרים את עצמה לאחר 50 שנים של משטר קומוניסטי, של גניבת קופה, של שחיתות, של משטרה שעוצרת אותך כל חמש דקות ואתה משלם שוחד. מעיר שסכנה להסתובב בה בלילה היא הפכה לעיר ללא פשע ואלימות. קמה הנהגה צעירה שעשתה מהפכה, וביד קשה מאוד פיטרה את כל השוטרים ביום אחד והחליפה את כל המושחתים. אנחנו קיבלנו שיתוף פעולה וחשיבה עתידית עם אנשי המקום”.
נחתת שם כזר לא מוכר. איך הגעת לאנשי ממשל?
“נחתי ומיד התחלתי להסתובב. לא הגעתי לממשלה ביום הראשון, אבל אחרי שנתיים של עבודה הגעתי אליהם עם רעיונות, עם תוכנית, עם אופק ועם אמונה חזקה שאפשר לעשות כל מיני דברים יפים במדינה. הפוטנציאל צעק לשמים. אתה רואה את היופי של המדינה ומבין איזה אוצר יש בה – חופי ים, הרים מושלגים, ראפטינג בנהרות, טראקים, כל אקסטרים שאתה יכול לחשוב עליו, אוכל טוב, יין משובח, המון מקומות בילוי, והכל זול. יש הכל מהכל, ורק צריך לדעת איך לעשות. גם האנשים שם הם מסבירי פנים שעדיין לא התקלקלו, עם אהבה גדולה למדינה, וחשוב להם מאוד שהתייר יקבל רושם חיובי. זה בולט ומושרש בתרבות המקומית. כל מה שאני אומר עכשיו מתקשר למה שעשיתי פעם – מסיבות וחאפלות – רק העברתי את זה למקום אחר”.
זה נראה כמו מהלך טבעי עבורך.
“נכון, זה מהלך טבעי. התוכנית שלנו היתה שתוך 12 שנים נמכור את כל העסקים באיטיות, לא בחופזה, כל שנתיים עסק אחר. הבראון נשאר אחרון, וערן הופקד עליו כשאני הכנתי את הקרקע בגיאורגיה. הייתי נוסע כל שבועיים לכמה ימים”.
גילפז עם שר התיירות של גיאורגיה גיאורגי צ'וגובדזה ועם ראש לשכת העסקים ישראל-גיאורגיה איציק משה. "הם רואים בכל מי שמגיע משקיע פוטנציאלי"
רוצים להישאר מעודכנים?
“הצוות גדול ואנשים מתאבדים בשביל העבודה”
מי שנותן לו את השקט הנפשי הוא פייבסקי. “ערן הוא גם חבר וגם השותף הכי טוב בעולם”, אומר גילפז, “זה לא נכון לומר שהוא נתן לי את הבמה, כי בשנים האחרונות הוא היה מזוהה עם הבראון הרבה יותר ממני. יש מקומות שבהם הוא לוקח את הבמה, יש תחומים שהוא מנהל בעצמו. חילקנו את העבודה בינינו, ולכל אחד יש את התחום שלו. אני הובלתי את נושא התיירות והוא ניהל את הבראון, והיום הוא מנהל את המכירות ועושה עבודה מצוינת. אני סומך עליו בעיניים עצומות. זה 30 שנה של הבנה עיוורת, יותר מאשר עם אשה. אנחנו מתייעצים על הכל, מדברים אסטרטגיות. בסופו של דבר יש הכרעות וצריך להחליט. אז יש מי שנותן עצה חכמה, תומך ועוזר, והשילוב בינינו הוא מצוין. אנחנו עושים את הכל בחברות ובהערכה, וכל הזמן עם חשיבה ארוכת טווח”.
גם אשתו אורית מעניקה לו שקט נפשי, תמיכה ועזרה. הוא הכיר אותה כשעמדה בתור בקפה 29 בשנת 1996, וארבע שנים לאחר מכן הם התחתנו.
“היה שם לוח שעליו היו רושמים את שמות הממתינים בתור”, הוא נזכר, “וביקשתי ממנה לעזור לי כי הייתי צריך לצאת לרגע. זה היה קטע מצחיק, לא היתה לה ברירה, פשוט נתתי לה את התפקיד. האמת היא שראיתי אותה חודשיים קודם והיא ישבה לי טוב בראש. יצא לי טוב, אהבה ממבט ראשון. לה לקח קצת יותר זמן. היום אנחנו חברים טובים מאוד ויש אהבה גדולה. היא אשה נהדרת, מפרגנת, עוזרת. יש לנו שלושה ילדים – גל כמעט בת 16, נויה בת 12 ואיליי בן 7”.
לא חשבת לעזוב לגמרי, להעביר את המשפחה לשם?
“היו פעמים שחשבתי על כך אבל זה לא פשוט. העשירים חיים שם בסטייל וברמה גבוהה מאוד, אבל עדיין, זה לא הארץ. אני אוהב את חיפה, אמא שלי פה, החברים שלי פה. מלבד זיהום האוויר שמפריע לי, חיפה היא בסך הכל עיר נוחה”.
שם אתה מרגיש בבית?
“כן, לגמרי”.
אתה מדבר גרוזינית?
“ככה ככה. זה קצת בעייתי”.
בוא נחזור לקשרים שלך ולקבלת הפנים שערכו לך ראש העיר וראש לשכת העסקים ישראל-גיאורגיה.
“הם רואים בכל מי שמגיע משקיע פוטנציאלי, ובאמת היו כמה שהשקיעו או עשו עסקאות כאלו ואחרות. תקשיבי, 100 איש שמגיעים ביחד איתי בחודש פברואר, שבו התיירות היא חלשה, זה אירוע מבחינתם. החדשות שם הן פחות מסעירות מאשר אצלנו כשבכל דקה יש אירוע דקירה או דריסה או ראש ממשלה תחת חקירה. סדר העדיפויות שם הוא שונה, ויש חדשות כלכלה ותיירות שמעניינות אותם. כשנודע להם שמגיעים 100 איש לחגוג איתי יום הולדת, מבחינתם זה פוטנציאל. היה אירוע מכובד, וזה היה פרגון על העבודה הקשה שאנחנו עושים שם”.
הדלת שם תמיד פתוחה לפניך?
“אני לא חושב שיאשרו לי כל דבר שאני רוצה, ואני גם לא אבקש, אבל אפשר בהחלט לקבל עזרה בכל דבר שיכול לקדם את המדינה, ותיירות היא דבר מבורך. זה עושה רק טוב למדינה, מביא פרנסה למקומיים, כך שזה תמיד משהו שיתקבל בברכה. יש להם נכונות לעזור, עם כבוד ועם הערכה”.
ברור. אתה אחראי לכל הטוב הזה. אתה מחזיק שם גם בשני בתי מלון.
“קניתי בניינים ושיפצתי אותם. הם לא היו בתי מלון אלא הוסבו למלונות, ואנחנו ממשיכים לפתח. אני כל הזמן מנסה להביא את הערך המוסף שלנו, כמי שגדלו על עסקי הבילוי, ולתת דגש על הצד הזה, שכל טיול יהפוך לחוויה. אני נותן לאנשים הזדמנות ליהנות מדברים שלא בטוח שהם היו מצליחים להגיע אליהם בעצמם, בלעדינו. זה באמת משהו שצברנו מהניסיון – איך להתאים לאנשים את הטיול האולטימטיבי. יש לנו צוות גדול – יותר מ־150 עובדים שמעניקים המון אהבה. אנשים הופתעו לראות איך הצוות משקיע, עם איזו מוטיבציה הם מגיעים ואת הקשר שלהם אלי. זה אמיתי. אנשים מתאבדים בשביל העבודה. האתגר שכל טיול מעמיד זה לא משהו מובנה, הם יוצאים בכל פעם למלחמה שבה הם צריכים לתת הכל. המדריכים יוצאים איתם לבלות עד אמצע הלילה, אבל ב־8:00 בבוקר הם הראשונים להתייצב בלובי, עם מצב רוח מרומם ובלי גרם עייפות”.
והיעד החדש הוא ארמניה.
“התחלנו בארמניה את מה שאנחנו עושים בגיאורגיה. זו מדינה בתולית ואין לי ספק שהיא תתפתח לאותו הכיוון. היום היא עדיין מתנהגת כמדינה קומוניסטית, אבל ירוואן היא עיר בירה יפה עם המון מועדונים, ברים, מסעדות, בתי קפה ודברים סופר מתקדמים שנוגדים את העוני ואת המשכורות הנמוכות. ארמניה היא יעד עם פוטנציאל תיירותי מדהים, שעתיים ורבע מישראל, זולה, עם תרבות אותנטית, עם פולקלור מיוחד, עם טבע יפה ועם אופציות לאקסטרים ולטיולי משפחות”.
דורי ואורית גילפז. "יצא לי טוב, אהבה ממבט ראשון"
“אני מקווה שהמצב יישאר רגוע כי זה אזור נפיץ”
את הספתח בארמניה עשה גילפז בשבוע שעבר עם קבוצה נוספת של 100 איש, 60 מהם מהגרעין הקשה של החגיגה הקודמת. גם הפעם המתכונת היתה דומה – טיולים משולבים במסיבות סוערות, במבשלת קוניאק, במועדון הלילה הכי מפואר בעיר, במסעדה הכי נחשבת ובמפעל שטיחים בעבודת יד, שזו היתה מסיבת צהריים, שעה לפני הטיסה חזרה.
גילפז שנשאר בגלל עסקיו עשה את הדרך לגיאורגיה ברכב וחזר עם תובנה: “עצרתי לאכול שווארמה שהיתה טעימה מאוד ועלתה רק חמישה שקלים, ואז נשאלת השאלה איך זה ששם כל כך זול ובארץ הכל כל כך יקר. התחיל להיות קשה לאנשים לצאת לבלות, לאכול במסעדות. הבנתי שהפוטנציאל הולך ויורד בגלל היוקר ושהסיכויים לשרוד בענף הזה הולכים ופוחתים”.
אתה מתכוון באופן כללי או לציר מוריה?
“באופן כללי, בכל המדינה. אלו עסקים עם רמת הסיכון הגבוהה ביותר, עם בנקים שלא נותנים אשראי ועם שיעור יוצא דופן של סגירה. הכל מצביע על כך שלא כדאי לעשות או להמשיך בתחום הזה. היום זוג עם שניים או שלושה ילדים הולך למסעדה ומשאיר 600 שקל, אז אני מבין למה הם מתקשים לשוב וללכת. אין הגיון ואין פרופורציה, וזה לא בגלל שהמסעדות מרוויחות כל כך הרבה. יש את כל ההעמסות שמטילים עליהן כמו מסים על כל שטות, אגרות, משכורות ופנסיות לעובדים, הוצאות כיבוי אש. זה מסביר למה הענף הזה סובל מכות מכל כיוון. צריך לזכור גם שההשקעות הראשוניות הן גדולות ושהדרישות הן גבוהות ואיזה מסכנים האוהדים. לא פשוט להילחם מול הכוחות האלה”.
זאת הסיבה שנפרדתם גם מהבראון?
“מהבראון היה קצת יותר קשה להיפרד כי תמיד הרגשנו שאנחנו רוצים להשאיר משהו, אבל בסוף ההרגשה היתה שזה מכביד עלינו. כדי להשאיר את החברים עדיין בתמונה התחלנו לעשות את ההפקות של ימי ההולדת בגיאורגיה”.
זה הולך לקרות בכל שנה?
“זה בטוח יהיה בכל שנה, ועכשיו יש דרישה לפעמיים בשנה. יש ביקושים מטורפים. אני חושב שהגענו פה לשיאים, גם בזכות האנרגיות שאנשים כבר ידעו לאן הם באים. ואני יכול להחמיא קצת לי ולחבר’ה שלי. אני חושב שעשינו עבודת הכנה ברמה של שיגעון”.
אתה לא משאיר שום דבר ליד המקרה.
“אני שמח שאני עדיין נשאר ליד תחום שאני אוהב, והפעם אני עושה את זה עם אנשים מכל הארץ ולא רק מחיפה”.
מהן התוכניות לעתיד?
“להתבסס חזק באזור הקווקז – גיאורגיה, ארמניה ואזרבייג’ן שאותה אני מתחיל לבנות עכשיו”.
כמה זמן לוקח לבנות תשתית ליעד חדש?
“שנתיים. לאחר הכנות שבהן אתה מייצב צוות, אופרציה, רכבים, אפשר לצאת לדרך. אני מקווה שהמצב יישאר רגוע כי זה אזור נפיץ שגובל ברוסיה, באיראן ובטורקיה שהן שחקניות ראשיות ולא ממש שקטות”.
עד מתי תמשיך עם הנסיעות האלה?
“אני לא אוהב שגרה. שגרה מעייפת ומשגעת אותי. העשייה נותנת לי כיף ועניין לחיים ומשאירה אותי צעיר בראש. אמיתי”.
גילפז. "מהבראון היה קצת יותר קשה להיפרד אבל בסוף ההרגשה היתה שזה מכביד עלינו" (צילום: חגית הורנשטיין)
