“אני רוצה שהחברה תרוויח, אבל רק ככלי שרת בתוך העשייה”

כאשר שלום שטרית היה בן 19, באמצע קורס קצינים, הוא הגיע לראשונה בחייו לחיפה. אחרי סופ”ש אחד בקרית אליעזר הוא החליט שפה הוא יגדל את ילדיו. כשהיה בן 20, קצין בנח”ל שבא לפקד על היאחזות נמרוד ברמת הגולן, הוא פגש באחד משבילי הבסיס את החיילת אורנית שושני, והמשפט הראשון שאמר לה היה “אני אהיה בעלך”. בשני המקרים הוא צדק. היום, כשהוא בן 52, מודה שטרית שהמשפט שאמר לאשתו העתידית היה הזוי, אבל זה רק בגלל שהוא היה נבוך ולא ידע מה לענות לה כששאלה אותו מי הוא, כי בבסיס היתה חרושת שמועות על מפקד חדש להיאחזות.

מה היא ראתה בך?

“ידעתי את זה רק לימים. היא לא הבינה מי זה השחור הקטן הזה, וכשאמרתי לה את המשפט הזה היא חשבה ‘למה בעצם הוא עף על עצמו?’. לקח כמה חודשים עד שהפכנו לזוג. בגלל שהייתי קצין בקבע ואורנית כבר השתחררה, היא עזרה לי ורשמה אותי לטכניון”.

רגע, אתה רץ קדימה.

“זה מתחבר לילדות שלי בבאר שבע”.

ספר על ילדותך.

“אני מגיע מבית חילוני-מסורתי ולמדתי בבית ספר רגיל. יום אחד, כשהייתי בן 10, אחרי שגיליתי את הקסם של עולם התנ”ך והגמרא, החלטתי שאני חוזר בתשובה. אני לא יודע להסביר איך העולם הזה ריתק אותי כל כך”.

את התהליך הזה עשית לבד, ללא ההורים?

“לבד לבד. במשך כמה שנים הייתי ממש דתי, למדתי בישיבה של בני עקיבא והשתתפתי בחידון התנ”ך. עד היום אני חושב שהתנ”ך הוא הספר הכי מדהים בעולם. חשבתי להיות משהו מיוחד בחיים וללמוד מקרא וביקורת של המקרא, ואמרתי לאורנית שזה מה שאני רוצה. היא אמרה לי בעדינות שזה בסדר, שזה טוב להגשים חלומות, אבל אולי יש לי עוד חלומות כי לא נראה לה שאם אלך ללמוד תנ”ך יהיה לנו עם מה לקנות במכולת, וגם אם אבחר להיות מורה לתנ”ך מי כבר יבוא ללמוד שיעורים פרטיים אצלי?”.

אז היא הפרקטית מבין שניכם.

“האמת היא שהיתה לי אהבה נוספת, כי אבי היה פועל בניין ומנהל עבודה בבנייה שנפצע במהלך עבודתו, כך שהיה לי ויז’ן חשוב מאוד כדי לסגור איתו מעגל. מאוד לא אהבתי את חוסר הערכה לעובד בתחום הזה. עד היום קשה לי עם זה והיה לי חשוב להראות שאפשר לעשות דברים אחרת בתחום הבנייה – להיות עובד טוב, להיות מנהל טוב, לדעת להעריך עובדים, להבין מה זה ההון האנושי ולהאמין בתחום – ולכן מצאתי את עצמי לומד בנייה בטכניון ומיישם את זה בהמשך הדרך”.

שטרית. "אנחנו עובדים ב־40 אתרים מאילת ועד נהריה" (צילום: אלוניס)

מהי ציונות אמיתית?

לאחר סיום הלימודים עבד שטרית בשכטמן ושות’ – חברה חיפאית לבניין ולפיתוח – אצל אבי ירום שהיה אז סוג של מנטור וכיום מוגדר כחבר. הוא ראה בו אחד שיודע לנהל את העסק שלו ופועל בצורה חכמה מבחינה עסקית-כלכלית. כעבור שנה הוא עבר לעבוד בחברת הבנייה לוקי, ומי שהעסיק אותו היה משה כהן – כיום סגנו בחברת שתית. שם הוא עבד במשך שבע שנים שבהן היה אחראי על הרבה מאוד פרויקטים ואף השלים לימודים בשמאות מקרקעין. הידע שהוא צבר בבניין, בהנדסה ובמחשבים גרמו לו להחליט לצאת לדרך עצמאית, ובמשך שנתיים הוא נתן שירותי הנדסה לחברות בנייה המובילות בארץ. ביום ההולדת 30 הוא עצר הכל ושאל את עצמו “היי, מה קורה איתך? מה עם החלומות שלך? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?”.

“הבנתי שקצת פספסתי”, משחזר שטרית, “רציתי להיות עצמאי ולגעת בחלום שלי, אבל לא היו לי חלומות להיות קבלן גדול. עדיין כשאני הולך ברחוב ורואה שלטים של שתית וכשאני קורא על עצמי שאני קבלן או את המושג המגונה הזה שאני איש עסקים, זה משהו שאני ממש לא מתחבר אליו. אני בסך הכל קם בכל בוקר ויוצא לעבוד, אבל העיקר הוא צוות האנשים המדהימים שעובדים איתי בחברה. בכל שנה מצבת כוח האדם גדלה בעשרה אחוזים ותמיד מסקרן אותי לדעת מי יהיו העשרה או ה־20 שיצטרפו אלי למסע. זה הדרייב היחיד שמוביל אותי – האנשים שעובדים איתי”.

הגידול קורה בגלל ריבוי הפרויקטים.

“כן, אפשר להגיד שבעשור האחרון החברה הכפילה את גודלה. חלק מהחלום הוא להעסיק אנשים, לכבד אותם וביחד איתם לעשות פרויקטים מדהימים בכל תחומי העשייה. חלק גדול נעשה בחיפה והסביבה, אבל אנחנו פועלים בכל הארץ. למשל בשנה האחרונה אחד מהדברים שאני הכי גאה להיות שותף בהם זה לבנות 200 יחידות דיור בירוחם. זו ציונות אמיתית ליישב את הנגב במחירים זולים במסגרת פרויקט ‘מחיר למשתכן’ עבור אנשים שהיה להם קשה. זה רק אחד מתוך כמה פרויקטים ואני גאה בכולם. אני קורא להם ילדי. אני גאה בכל העשייה המשותפת”.

אלו פרויקטים נוספים אתה בונה?

“בחיפה ובסביבותיה אנחנו מבצעים כיום 12 פרויקטים, ובשנתיים הקרובות יהיו לפחות עוד 20. אנחנו עובדים ב־40 אתרים מאילת ועד נהריה. אנחנו החברה הקבלנית הכי גדולה שבונה למגזר הערבי בארץ. אגב, יש לי סמנכ”ל ערבי ובהנהלת החברה מכהנים עולה חדשה מרוסיה, צברים, צעירים ומבוגרים. רבים מהעובדים שלי הם מהמגזר הערבי. האידיאל של השלום מתחיל בתוכנו, בהשתלבות של המגזר. אם תשאלי אותי מהו החלום שלי לשנה הבאה ולעוד שנתיים התשובה היא פשוטה – להמשיך ולגדול ביחד עם ההון האנושי המדהים שאני עובד איתו. אני זוכר שבהרמת כוסית לפני כמה שנים אמרתי לאנשים שהירח לא מפיק אור, שזו אשליה. הכוכבים שסביבו מפיקים אור, וכשהם מאירים עליו הם יוצרים את האשליה שהוא זה שמאיר. אני לא קורא להם העובדים שלי אלא הכוכבים שלי, הם אלה שמאירים אותי. גם אם אני שומע פרגון על העשייה שלי אני לרגע לא שוכח שזו היתה עבודת צוות של הרבה מאוד אנשים, וכשהם עושים עבודה טובה ויש תוצאות והצלחה אני רק מקבל את האור או את הבמה. מי שיוצרים את הבמה ומי שמפיקים את האור אלה הכוכבים האלה שהם ממש משפחה”.

אתה מדבר על ההון האנושי אבל סופר את ההון האמיתי.

“בסופו של דבר כולם אוכלים מצלחת אחת. גם בפגישות שהיו לי עם הבנקים אמרתי שאני מרגיש שכיר של המערכת, רק שקיבלתי שתי פריווילגיות. הראשונה היא שניתנה לי האפשרות לקבוע את השכר שלי ושאני משתדל לא להגזים, והשנייה היא פריווילגיית ילדות שמותר לי להחליף ולנהוג באיזה רכב שאני רוצה. אני לא מרגיש פריווילגיה אחרת. אני מתחיל את יום העבודה בחשיבה ובעשייה בשעות מוקדמות. אלו הן שעות העבודה הרציניות ביותר שלי. כל מי שמכיר אותי וכל מי שעובד איתי יספר לך על המיילים שהם מקבלים ממני בין 4:30 לפנות בוקר ל־6:30 בבוקר. אלו הן שעתיים שאני אוהב להיות בהן ער ולעבוד. אני גם מאמין בשעות הנץ החמה שבהן נרקמים החלומות הרציניים ותוכניות העבודה”.

כסף מקל על החיים.

“להיפך, אני מרגיש שמוטלים עלי עול כבד ואחריות רצינית. סתם כדי לסבר את האוזן, בכל חודש אנחנו משלמים משכורות של שני מיליון שקל בממוצע, והרעיון הוא להתחזק אבל קודם כל לעמוד בהתחייבויות”.

בכמה משכורות מדובר?

“לפני כמה חודשים סיפרה לי מנהלת החשבונות – וזה מדהים – שהחברה שילמה משכורות ל־180 עובדים. באתרי הבנייה, דרך חברות כוח האדם וקבלני המשנה, אנחנו מעסיקים יותר מ־2,000 עובדים בכל יום”.

כשיצאת לדרך עצמאית, מה היה הפרויקט הראשון שלך?

“כשלקחתי את הפרויקט הראשון במסגרת שירותי הייעוץ שנתתי, הרעיון היה לממש את התעודה של קבלן רשום ולשמור על הזכות להיות קבלן. בפרויקט הראשון לא היה שום ויז’ן כלכלי אלא להראות למערכת שיש פרויקט ראשון – עבודת פיתוח בכפר הבדואי איבטין. זו היתה חוויה מדהימה, אנשים שם אהבו את זה שאנחנו עושים את העבודה ואירחו אותי בדרך משפחתית. התבלבלתי. אמרתי שזה נחמד ושאפשר להמשיך ולעשות עוד עבודות. כך התחלנו לצבור עבודות נוספות ולגדול”.

הפרויקט ברחוב חביבה רייך. "הצמיחה חשובה מאוד לעיר"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מיילים ב־4:30 בבוקר

חברת הבנייה הראשונה שהוא הקים נקראה ש. שטרית בע”מ. ולא, השי”ן היא לא נגזרת של שמו שלום אלא על שם אביו שמעון. "המשפחתיות ואבא שלי הם חשובים לי מאוד, ורציתי להנציח את זכרו”, מספר שטרית, “מעבר לזה, היה חשוב לי לרשום בתקנון החברה שאת מיליון השקלים הראשונים שהחברה תרוויח היא תתרום. רואה החשבון שלי, שהוא איש מדהים, אמר שהוא מעולם לא שמע על דבר כזה, ואני התעקשתי שחשוב לי לרשום את זה כדי לעמוד בהתחייבות. אם הדברים לא רשומים תמיד מוצאים סיבות למה לא. המוטו של כולנו הוא לדחות דברים, אז כדי לעמוד ביעדים או בחזון שלנו אנחנו צריכים שהדברים יהיו רשומים, מוגדרים ומתועדים על מנת שהם יקרו”.

כמה זמן זה לקח?

“בשנת עבודה כלשהי התבשרתי שהגענו לרווח של מיליון שקל. באותה התקופה עשינו עבודות קטנות ושיפוצים, ואז ביקשו ממני הצעת מחיר לבנות את הסניף של עמותת אנוש בקרית ים. אחרי זמן קצר התבשרנו שאמנם רצו לתת לנו את העבודה, אבל מי שהיה אמור לתרום את הכסף לבניית הסניף חזר בו ונעלם עם הכסף המובטח, והפרויקט בוטל כי לא היה מימון אחר. שאלתי מהי עמותת אנוש ואמרו לי שזו עמותה שמטפלת באנשים פגועי נפש ומתמודדי נפש. ביקשתי לבוא ולראות במה מדובר וגיליתי את הדבר המדהים הזה שנקרא עמותת אנוש. בהחלטה של עשר שניות בדיוק אמרתי להם שאני תורם את המיליון שקל ועושה את העבודה. וכך, לפני 15 שנה הקמנו את הסניף שעד היום פוקדים אותו בכל יום יותר מ־100 אנשים”.

סיפוק עצום.

“אם אביט על הדברים המיוחדים שאני גאה בהם ועל שניתנה לי ההזדמנות לעשות אותם, אז אחרי המשפחה שלי אני רואה את העשייה הזו כאחד מהדברים החשובים וכזכות לעשות אותה כבר בתחילת הדרך. גם ההחלטה להעמיד חברה שהיא חברתית וערכית במקום חברה שהיא רק הון כלכלי זה סיפוק אמיתי. בשנת 2007 רכשתי מידיו של דוד כהן ז”ל את חברת שתית. רציתי להגדיל את פעילות החברות שלי, והצבתי אותה כחברה מובילה במסגרת הפעילות. הדבר הראשון שעשיתי כשרכשתי את שתית היה להציג את החזון שלה לעשור הקרוב, והחזון היה להיות חברת בנייה הנדסית מובילה שתבנה בניינים למען הקהילה בכל התחומים. מאז אין תחום של עשייה בתחום הבנייה שלא עשינו – מוסדות חינוך מבתי ספר, דרך גני ילדים ועד אוניברסיטאות, בתי אבות, מלונות, דירות למגורים, דירות להשכרה ובתי קברות. בנינו את בית הקברות הכי גדול בהר המנוחות בירושלים ואת בית הקברות בקומות בהרצליה ואנחנו בונים כיום אלפי קברים בתל רגב. אנחנו נמצאים בכל תחומי הקהילה במדינה. הקמנו את כפר הילדים בחורפיש שיהודי צרפתי החליט לתרום את הכסף לבנייתו למען העדה הדרוזית, את מעון שחר לילדים פגועים בחיפה, ואת הגן השיקומי בירושלים – פרויקט עצום של עמותת אלווין לאנשים עם מוגבלות. אלה הם הדברים שעושים לי את זה. הם הרבה יותר מעניינים אותי מאשר שיגידו לי שהחברה הרוויחה עשרות מיליונים. זה פחות מרגש אותי. אני רוצה שהחברה תרוויח – זהו עצם קיומה וזה מה שמוביל אותה – אבל בהחלט רק ככלי שרת בתוך כל העשייה”.

מלון גני המושבה. "הכל צריך להיות לטובת העיר" (הדמיה: evolvemedia)

מיליון לינות בשנה

בשנת 2008 מצא עצמו שטרית בוחן תחום חדש – מלונאות. הוא ישב בגן שמואל עם חברו מיקי מרסיאנו, הבעלים של בקתה ביער, וצפה בבניין ישן בקרן הרחובות היינריך היינה והמים שנראה לו ישן, מוזנח וכבר שנים ריק מאכלוס, אשר היה פעם מלון. הייעוד ששטרית ראה בו היה לחדשו כמלון. מכיוון שאשתו סיימה לימודי מינהל בתי מלון ועבדה במלונאות, הוא חשב שיכול להיות רעיון מדהים להעניק לה בית מלון משלה. שטרית האמין שבחיפה שלאחר המלחמה מלחמת לבנון השנייה יש צורך במלונות, והיה בין הראשונים בארץ לאמץ את הקונספט של מלון בוטיק. תוך שנה, בעזרת רוח גבית שקיבל מקברניטי העירייה, נפתח מלון וילה כרמל.

“אני פחות פעיל בו”, אומר שטרית, “אבל הוא בהחלט נתן את הטריגר להמשך העסקאות שלנו גם בתחום המלונאות, שזה אומר מלון גני המושבה שיקום בשדרות בן גוריון למרגלות הגנים הבהאיים, מלון קדם שישלב נופש ובריאות במורדות יערות הכרמל, והמלון שייבנה בין הרחובות שדרות הנשיא ויפה נוף שישלב דירות מגורים, חדרי מלון ומרכז קונגרסים במקום הכי יוקרתי בעיר. זהו מגה פרויקט של מיליארד שקל שנמצא בשלבים אחרונים של תכנון ושאני נכנס אליו עם שותף שווייצרי. יש גם משהו שנרקם עם הבהאים אבל עדיין לא סגור סופית. בסך הכל אנחנו סוגרים קרוב ל־550 חדרים בחיפה. בראייה שלי חברה חזקה צריכה לפעול בכמה תחומים כדי שאם תחום אחד ייחלש תחום אחר יחזק אותו”.

אתה תתפעל את המלונות?

“את תפעול המלונות הגדולים נעשה בשת”פ עם חברה מלונאית חזקה, אבל יש לנו יכולת להקים את המלונות ולעשות זאת בצורה טובה. בראייה הכלכלית יכול להיות שיש פה סימן שאלה, אבל אני מאמין באמונה שלמה שחיפה היא עיר שרק תתחזק ושכל התוכניות לחיזוק התיירות יתממשו, כי כיום אנחנו נמצאים בתחתית של המלונאות בארץ. יש פה 450,000 לינות בשנה, בעוד שבתל אביב, בירושלים ובאילת יש שישה מיליון לינות”.

אנחנו רק תחנת מעבר, אף תייר לא נשאר פה.

“אנחנו לא צריכים הרבה והשאיפה היא לא להגיע למצב בתל אביב או בירושלים. די בכך שנגיע למיליון לינות בשנה”.

למה שתיירים יעצרו לישון בעיר ללא אטרקציות?

“יש את חזית הים, שיקוע הרכבת”.

אלה תוכניות עתידיות.

“אבל הן יקרו. בונים את הנמל המפרץ? כשהוא יפעל, הרבה מהפעילויות בנמל הישן יעברו אליו, ואל הנמל הישן יגיעו אוניות טיולים גדולות עם הרבה תיירים. אנחנו בסך הכל צריכים לגנוב את מה שגונבים מאיתנו. גונבים מאיתנו בסובב כנרת, בגליל ובמקומות אחרים. חיפה היא אחת מהערים היפות ביותר בעולם, ואנחנו החיפאים שוכחים את זה. כמובן שלא רק אני יכול לצאת למסע הזה, וגם קברניטי העיר צריכים לתת את תרומתם. אני לא רוצה להעביר ביקורת אבל יש לי המון רעיונות, למשל אוטובוסים של תיירים כמו בברצלונה שיתאים מאוד לחיפה. המערכת צריכה לדחוף, ואני מקווה שעם בניית בתי המלון האלה אהיה חלק ממהלך שלם שחיפה צריכה כדי לחזק את הלינה בה, כלומר אטרקציות תיירותיות. הכל צריך להיות לטובת העיר. אנחנו אמורים להיות עיר רדיוס, להגיע למצב שתיירים יישנו בה ומכאן ייצאו ליום טיול בעכו ויחזרו ולמחרת ייצאו לנצרת ויחזרו. היום זה לא המצב, ממש לא. אם החזון כולו יתממש הרי שמדובר בשני מיליון לינות בשנה במקום ב־450,000”.

זה מעט.

“זה ממש מעט. באחוזים אנחנו שבעה אחוזים משלוש הערים שהזכרתי. אני לא אומר שנהיה 50 אחוז, אבל אפשר להגיע לרמה של 30 אחוז. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו קצת לחלום? כשאנחנו חולמים דברים גם קורים. היעדים צריכים להיות מוגדרים, וצריך לדעת מהם הכלים להגדרת היעדים הללו כי אין בעיה של כסף. עובדה שבנו איצטדיון ב־700 מיליון שקל. אולי האיצטדיון הזה היה צריך לעלות 300 מיליון שקל וב־300 מיליון שקל נוספים היו צריכים להקים אטרקציות של תיירות. בכל מקרה, זה אומר שכסף יש ושהוא לא הבעיה”.

זו ביקורת על עיריית חיפה?

“כל אחד רואה את הדברים באור אחר ובזווית אחרת. הקימו בחיפה את האיצטדיון הכי משוכלל והכי מפואר בארץ, ואולי זה חלק מהאתגר שלנו – שכמו שעשו אותו צריכים להיות פה גם פארקים וגנים גדולים יותר. אנחנו צריכים את הרכבלים שעדיין חסרים ואנחנו צריכים לחבר בין חלקי העיר. גם הכרמלית צריכה תוכנית נוספת, כי אם כבר הגענו להדר ולעיר התחתית אז בואו ניתן לה עוד שתי יציאות לכיוון מערב ואז הקטע התחבורתי שלנו יהפוך להיות משמעותי הרבה יותר. יש לנו את הים ואת ההר, את הכחול ואת הירוק, רק צריך חזון. היתה לי המון ביקורת על העירייה כשחשבתי שהם נרדמו אחרי השריפה ולא עשו כלום, אבל היתה הפתעה מדהימה לגלות שהמדינה נתנה את הכסף ושהכל חזר להיות ירוק ואפילו ירוק יפה יותר. אני אישית חושב שעירייה היא לא רק ראש העיר אלא כל הצוות שעובד איתו”.

הוא מינה את הצוות שעובד איתו.

“יש משהו שאני אוהב מאוד בעיר הזאת וזה שיש בה אנשים ישרים וטובים, וזה דבר שהוא לא פחות חשוב. אני מקווה שבכל שנה יצליחו העיר וקברניטיה ביחד עם המדינה להשביח אותה קצת יותר בכל תחום. רק לפני כמה שנים אמרו שאף אחד לא בונה בחיפה כי אף אחד לא רוצה לגור בה, וכיום המצב הוא טוב יותר. אני רואה שמתמודדים עם נושא זיהום האוויר. מתחילת דרכי אני לא אוהב את החיבור הון-שלטון. אם אני נמצא כעת בצד של המטבע שנקרא הון, אני בהחלט לא אמור לבקר ולא אמור להיות שותף, אלא להבין שההון הוא בנפרד מהשלטון. השלטון צריך להיות של העם. יהיו בחירות בנובמבר, וזה מה שיפה בדמוקרטיה – מה שהציבור יאהב וירצה הוא יבחר בו”.

ובמי אתה תבחר?

“אני לא נכנס לזה. האידיאל שלי ברמה הארצית וברמה המקומית הוא הגבלת כהונה בתפקיד ציבורי במדינת ישראל לשמונה שנים כדי שלאנשים יהיו חלומות ותקוות ושיותר אנשים יהיו קשורים לעשייה. למדנו מהאמריקאים המון דברים, אבל מדהים שאת הדבר היחיד הטוב שיש להם לא אימצנו”.

גם ראש העיר באר שבע צריך לפרוש?

“בבאר שבע יש ראש עיר מדהים שהוא חבר – רוביק דנילוביץ’ – וגם הוא חייב לעזוב את תפקידו בסוף הקדנציה הבאה, להתמודד על תפקיד ארצי ובעוד שמונה שנים להיות ראש ממשלת ישראל. דנילוביץ’ הוא איש עם חזון, ולדעתי הוא ממשיכו של דוד בן גוריון”.

מלון קדם. "מלון שישלב נופש ובריאות" (הדמיה evolvemedia)

איך הכל התחרבש?

לזוג שטרית יש ארבעה ילדים. גל, 27, יסיים בעוד חודשיים תואר ראשון בלימודי הנדסה אזרחית בטכניון; עומר, 23, לומדת במכון הטכנולוגי HIT בחולון שנחשב לבית הספר הטוב בארץ לאמנות ועיצוב פנים; שחר, 17, שמיניסטית שלומדת תיאטרון בבית בירם; ושלי, 11.5, שתחגוג בקיץ בת מצווה. “שלי היא שלי. היא סוג של מתנה שהתעקשתי וקיבלתי ליום ההולדת 40, ולא סתם קוראים לה שלי”, מספר שטרית ועיניו בורקות.

הבן מצטרף אליך?

“לא. תתפלאי לשמוע אבל לא. הוא צריך לעמוד בזכות עצמו ולעבוד בתחום התכנון, ולא כמוני בתחום הניהול, לפחות כמה שנים. הוא מתכוון גם להמשיך לתואר שני. אני אישית לא מאמין בדבר הזה של להיות הבן של, אבל אחרי שהוא יבנה את הרקורד שלו ואת השם שלו בזכות עצמו, אני מאמין שהוא יצטרף אלי”.

זו החלטה שלך או שלו?

“לא המלצתי לו ללמוד את המקצוע הזה, זו היתה החלטה שלו. בבר המצווה שלו בירכתי אותו שכשיגדל, לא משנה מה הוא יחליט לעשות בחיים, החשוב ביותר זה שהוא יהיה אדם טוב. אם אני יכול להגדיר את בני בכורי, אז הוא בן אדם טוב. אני שמח שהוא בחר בדרך הזו”.

יש לך שאיפה להיות ראש העיר בעתיד?

“לא, ממש לא. בחרתי בדרך, אני מתכוון לשמור עליה וביום שאפרוש ממנה אני מתכוון לחזור וללמוד תנ”ך ולכתוב ספר על מקורות המקרא. אני רוצה להראות איך הדתות המובילות בעולם היו אמורות להיות מקור לשלום ולשגשוג ואיך הכל התחרבש או התקשקש בדרך. רוב המלחמות עדיין קשורות בשאלה של מי האלוהים הזה. חקר האלוהים והדת – אני יודע שזה הדבר שאעסוק בו”.

מתי תפרוש?

“זה כתוב בתוכנית העבודה שלי, זה לא סוד. בעוד תשע שנים, כשאהיה בן 60, כתוב שאפרוש מכל עשייה ושאנשים אחרים יצטרכו לעשות זאת במקומי. פעם חשבתי לעשות את זה בגיל 55, אבל התוכניות קצת התרחבו וצריך לממש אותן. התיירות והבנייה הן הפתרון לכל הבעיות של חיפה. רוצים להשאיר כאן את הצעירים? תיירות היא עוד עסקים – מסעדות, ברים, מוניות, אוטובוסים ועוד. אם נצליח לחזק את התיירות בחיפה נצליח בהמון דברים נוספים, ולכן הצמיחה חשובה מאוד לעיר. חיפה זקוקה לזה באופן טוטאלי. גם התוכניות האישיות שלי, חלק גדול מההון שלי, אני מהמר על חיפה. אני עושה את זה כחלק מאידיאולוגיה ומתוך אמונה שזה חייב להצליח”.

שטרית ובני משפחתו. "לא מאמין בדבר הזה של להיות הבן של"