שושי אברהמוב. "בעלי העסקים לא משמיעים את קולם נגד העירייה כי הם מפחדים"
שושי אברהמוב. "בעלי העסקים לא משמיעים את קולם נגד העירייה כי הם מפחדים"

“להילחם מול המערכת הזו? נראה לך שאצליח?”

הריאיון עם שושי אברהמוב, הבעלים של חנות הבגדים יד שנייה אניצ’ה, מתנהל בין ייאוש לתקווה: ייאוש בגלל מצבם האנוש של בעלי העסקים במרכז הכרמל שסובלים כבר יותר משנה מהשיפוצים במקום, ותקווה שחייהם ישובו למסלולם והם יצליחו להתפרנס בכבוד

כאשר שושי אברהמוב חגגה את יום הולדתה ה־17 בשנת המילניום הפתיעו אותה חברותיה כשקנו לה בקסטרו מכנס אדום שעלה הון תועפות. היא לבשה אותו בכל יום ולכל מקום כדי להצדיק את מחירו. כבר אז התגבשה אצלה המחשבה שלא צריך להשקיע הרבה כל כך כדי להיראות אופנתית. אפשר לעשות זאת בהרבה פחות, ואם על הדרך ניתן בחזרה לקהילה ונעזור לארגוני איכות הסביבה – מה טוב. מגיל 20 רוכשת אברהמוב את בגדיה רק בחנויות יד שנייה, וכמה שנים מאוחר יותר היא החלה ללמוד לעומק את הנושא, עבדה בחנות כזו ונסעה בכל שבוע לחנות אחרת ברחבי הארץ כדי לראיין את הבעלים – עבודת מחקר של ממש.

בשנת 2008 עזבה אברהמוב את נתניה ונחתה בחיפה בעקבות בן זוגה יוסי שלמד הנדסת חשמל בטכניון. היא למדה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית והבינה שכאשר אין התלהבות ואין השראה, המאמץ לעבוד במקצוע מאתגר כל כך הוא לשווא. זה היה האות לחפש מקום לחנות שעליה היא חלמה, ולפני עשר שנים היא פתחה את אניצ’ה בתחילת רחוב דרך הים במרכז הכרמל. בהודית עתיקה מציינת אניצ’ה את ההשתנות הבלתי פוסקת של המציאות. אי אפשר להצביע על מרכיב אחד שנוצר בעולם ונשאר קבוע ואינו משתנה, זה טבעו.

“התחום החברתי-סביבתי מדבר אלי מאוד”, מספרת אברהמוב, “הרי מה בעצם רציתי ליצור? מקום שבו כל מי שרוצה יכולה להתחדש במשהו כל יום. אני רוצה להנגיש את האופנה לכולן. המכנס שהחברות קנו לי עלה הון. מכנס כזה עולה אצלי 30 שקל. אבל אני חושבת גם על הבחינה הסביבתית. בינינו, לכולנו יש המון בגדים שאנחנו לא צריכות. תפתחי את הארון שלך – את לא לובשת 60 אחוז מהבגדים שתלויים בו. אז נכון, אפשר לשים אותם ליד פח האשפה ואפשר לתת לעוזרת, אבל בואי נחלוק. תביאי אלי בגדים שאת לא רוצה, אני אמכור אותם ואתן לך שליש מההכנסות. תחשבי באופן עסקי. אם כל עסק היה נותן 30 אחוז מההכנסות לקהילה המקומית שלו היינו הקהילה הכי עוצמתית באזור. אני לא מזמינה מסין ולא מייבאת מאירופה אלא עובדת עם הקהילה. האופנה המהירה, שבה קונים לעונה אחת כי זה זול וזורקים, מזהמת את העולם שלנו שמתמלא בזבל, בפלסטיק ובבד. תעשיית הטקסטיל היא אחת מהתעשיות המזהמות בעולם. המים מזדהמים מהצביעה של הבדים כשהעודפים נשפכים לנהרות או לים. יש גם הפן של העסקת עובדים בתנאי עבדות בארצות העולם השלישי. רציתי להוות אלטרנטיבה מהרבה בחינות – סביבתית, צרכנית וקהילתית”.

זה משתלם מבחינה עסקית?

“זה עסק שמחזיק את עצמו כבר עשר שנים. יש לי ארבע עובדות שנמצאות איתי כבר כמה שנים. כשנכנסות אלי לקוחות הן אומרות ‘וואו, איזו אימפריה בנית’ כי באמת באתי מכלום. איפה שאני עכשיו ומאיפה שהתחלתי זה לא דבר של מה בכך. בעשר שנים אני מנהלת עסק רווחי, קהילתי, חברתי וסביבתי, ולומדים המון בדרך. כשפתחתי את העסק הייתי קלולס. אני לא מגיעה מעולם האספנות, המסחר והניהול, אפילו לא ידעתי מה זה H&M ולא הייתי מעולם בסניף של ZARA. הייתי ילדה נאיבית שרוצה ליצור משהו חברתי, לא הכרתי כלום. הלקוחות שלי לימדו אותי המון דברים. הן היו אומרות לי שהן הביאו בגדים של רשתות נחשבות, ואני הייתי שואלת ‘אז לתמחר את זה ב־40 שקל?’. לא ידעתי כלום, אבל היו לי המון אמביציה ורצון ללמוד, ולאט לאט העסק שלי גדל. בהתחלה היתה לי עובדת אחת ולא ידעתי איך לנהל אותה, אז אני עשיתי הכל לבד כי לא היה לי נעים לבקש ממנה”.

העסק למעשה משאיר אתכם בחיפה.

“התחלנו בנשר, אחרי תקופה קצרה עברנו למרכז זיו בנוה שאנן, ובשש השנים האחרונות אנחנו גרים ברחוב שושנת הכרמל ליד העסק. יש לנו שלוש בנות – עלמה בת 7, אביגיל בת 5.5 ורוני הקטנה בת שנה ושמונה חודשים. הילדות לומדות בסביבה, הכל מתרכז כאן. יוסי היה רוצה לעבור למקום אחר כי הוא עובד בתל אביב. כל יום הוא נוסע שעתיים לעבודה וזה לא קל. הוא היה מוכן לחזור לנתניה, אבל אנחנו פה בגלל העסק. זו הסיבה המרכזית, אין סיבה נוספת. יש לו אחלה ג’וב שהוא אוהב, הוא איש IT (Information Technology; ח”ה), מתעסק עם מחשבים”.

 

שושי אברהמוב. "לא ידעתי מה זה H&M ולא הייתי מעולם בסניף של ZARA"

אברהמוב. "לא ידעתי מה זה H&M ולא הייתי מעולם בסניף של ZARA"

 

 

“אין את מי לשאול”

כשהיתה בת 10.5 עלתה אברהמוב לארץ עם אמה שהתאלמנה מאביה שש שנים קודם לכן, עם אחיה ועם אחותה. הם עזבו את דאגסטן השוכנת לחופי הים הכספי שבקווקז מכיוון שהאם ביקשה לתת לילדיה חיים טובים יותר, לצאת ממעגל העוני הנורא שבו הם חיו, מוקפים ברוב מוסלמי ומהווים מטרה להתנכלויות בלתי פוסקות.

איך היה המעבר?

“מבחינתי ישראל היא קסומה. כל יום אני שמחה על המעבר הזה ועל כך שאנחנו פה. גרנו בשכונה של יהודים, ממש גטו. 12 בניינים שבכולם גרו כל היהודים של עיר הבירה מחצ’קלה. לא הייתי רוצה לחזור לשם לעולם. אני יודעת שארצות הקווקז הן מדהימות מבחינת הנופים, אבל המטען שלי משם הוא לא חיובי. אמא שלי היא בן אדם מטורף, היא עלתה לפה הראשונה מבין בני משפחתה, וארבעת אחיה עלו בעקבותינו. היא הגיעה לפה, אלמנה בת 42 עם שלושה ילדים קטנים, לבד, ללא רשת תמיכה. היא בולדוזר. אני מסתכלת עליה בהערצה על מה שהיא עברה. אני עכשיו מתלוננת על שלוש קטנות שמעצבנות אותי כי הן לא רוצות לישון, והיא עשתה את הכל לבד”.

את כנראה דומה לה.

“אף פעם לא הגדרתי את עצמי כבולדוזר. אני צנועה, נחבאת אל הכלים. במשך עשר שנים יש לי עסק ואף פעם לא יזמתי אייטם או ריאיון שייכנס לעיתון. אני לא עפה על עצמי”.

הריאיון הזה מתקיים למעשה בעקבות פוסט שהעלית בפייסבוק על מצב העסקים במרכז הכרמל בגלל השיפוץ של עיריית חיפה שנמשך כבר שנה וחצי.

“לא האשמתי אף אחד, זה נכתב ממקום של ייאוש. רציתי לעשות שני דברים – הראשון הוא לעורר מודעות לבעלי העסקים באזור שבאמת הוזנחו וסוגרים את העסקים כי אין תנועה רגלית; והשני הוא להזמין לקוחות עתידיים ולומר שאם העסק הסביבתי, הקהילתי והחברתי חשוב לכם, אם תרצו לשמר את תרבות היד השנייה וליצור אלטרנטיבה לתרבות הצריכה אז בואו. אם אף אחד לא יבוא הוא לא יתקיים. לעסק שלא יתקיים מעצמו אין זכות קיום. אין לי כיסים עמוקים, אבא שלי לא היה רוטשילד, אין לי מאיפה לספוג את זה שהעסק הוא לא רווחי. אין לי בחיסכון כספים שאני יכולה להשתמש בהם כדי להחיות אותו. אין. אז ברגע שהעסק לא מקיים את עצמו, ואני לא מדברת על הרווח שלי אלא רק על הוצאות – עובדות, מסים, שכירות, תשלומים – הוא צריך להיסגר. מי שעושים את מרכז הכרמל למרכז הם כל העסקים הקטנים – המאפייה של אבי, חנות כלי הכתיבה של דני והאופטיקה של פיני. כל בתי העסק באזור הזה, או לפחות רובם, הם של מישהו שחי באזור. הם מתפרנסים מהעסק הזה, הם לא רשת. אם לא הרווחתי כסף אז לא אלך לקניות בסופר ולא אקנה אצל אבי או אצל אלי. הכל זה אקוסיסטם אחד גדול”.

לפני שהתחיל השיפוץ מישהו מהעירייה יידע אתכם מה הולך להיות?

“היתה פגישה רשמית אחת עם בעלי העסקים, פגישה של שעה וחצי עם ראש העיר יונה יהב ועם אנשי המטה שלו. הוסבר לנו בצורה כללית מאוד מה הולך להיות. אני עד עכשיו לא יודעת מה עושים או יעשו ליד החנות שלי, אני רק יודעת שיש שם בור. אני לא יודעת אם יהיה ספסל, איפה יציבו אותו, אין לי מושג מה יהיה רוחב המדרכה, אני אפילו לא יודעת עד מתי יימשך השיפוץ”.

אתם שואלים? עונים לכם?

“אין את מי לשאול. היה רצון להקים ועד של בתי העסק אבל הוא לא הצליח לשרוד. האמת היא שבתי העסק נמצאים בתוך תוכם. רבים צמצמו עובדים, אין להם זמן ורצון להוציא את הראש ולשאול ‘היי, את גם סובלת מהשיפוץ? בואי נתאגד’. אין להם את היכולת הזו, הם עייפים, ואין להם משאבים של זמן, מאמץ וידע איך מתאגדים ומה עושים. אין בעל עסק שלא לקח הלוואה, אלא אם כן יש לו נסיבות מקלות כמו נכס בבעלותו או שהוא הצליח לחסוך לזמנים קשים. לי אין את זה. עליתי לארץ לפני 20 שנה ואין מצב שאני יכולה להרשות לעצמי לקנות נכס. העסק שלי הוא לא עסק שמתעשרים ממנו, אלא מתפרנסים, מתגלגלים. חודש רע – אכלת אותה; חודש טוב – יופי, תשלמי חשבונות. אבל כשלא מתפרנסים חודש אחד ועוד אחד ועוד אחד, אז לוקחים הלוואה אחת. לקחתי הלוואה ראשונה לפני שמונה חודשים – הלוואה אופטימית קראתי לה, של כמה עשרות אלפי שקלים. חשבתי שאנחנו באמצע השיפוץ ושזה יספיק. לפני חודשיים וחצי לקחתי עוד הלוואה, הפעם ממש לא אופטימית. הסכום היה יותר מההלוואה הראשונה, ואם אני מחברת את שתי ההלוואות זה בדיוק הסכום שאותו לקחתי כשהקמתי את העסק, עם כל ההוצאות של חצי השנה הראשונה. יש לי עסק חזק עם לקוחות שאוהבות אותנו, יש לי עובדות מעולות, אני רק לומדת ומשדרגת אותו, אבל ההכנסות רק הולכות ויורדות. זה לא הגיוני. אם את אשת מקצוע שלומדת ומשתדרגת אז יש לך יותר ידע, ניסיון ומיומנויות, ומן הסתם את רוצה להצליח יותר ולא פחות. אני עומדת כיום באותו המצב שבו התחלתי לפני עשור. לקחת הלוואות כשיש לי המון לקוחות נאמנות זה לא נתפש”.

ידעתם שהשיפוץ יימשך שנה וחצי.

“נכון. בישיבה ההיא נאמר שהשיפוץ ייערך בשיתוף עם בעלי העסקים מתוך רצון להקל ולעזור, אבל בתכל’ס – אין שקל הנחה בארנונה. לא שילמתי ארנונה כבר חצי שנה כי זה תמיד מתנגש לי עם עוד משהו. אם צריך לשלם משכורת לעובדת או ארנונה, אז אני משלמת משכורת. חשמל או ארנונה – חשמל. ואז הצטבר לי חוב של חצי שנה. התקשרו אלי מהעירייה ואמרו שאם לא אשלם עד יום כזה וכזה יעקלו לי את החשבון העסקי ואת החשבון הפרטי. הסברתי להם שהאזור בשיפוץ וביקשתי לחלק לתשלומים, אבל הם סירבו כי אני בחוב של חצי שנה. לא היתה לי ברירה ולקחתי הלוואה מהבנק. איזה בעל עסק יציב דוחה תשלומים כמו ארנונה? זה לא נעלם אם את לא משלמת, זה מצטבר וזה לא חכם. זה פשוט כי אין. וזה יושב לי פה, בגרון. ואז את אומרת לעצמך שבחודש הבא ברבאק אני אשלם את מה שצריך, אבל אין”.

בפגישה עם ראש העיר הוא הבטיח לעזור?

“בפגישה הראשונה הוא אמר שנקבל תלושי חנייה לאודיטוריום שאותם ניתן ללקוחות, אבל זה לא קרה. אף פעם לא הציעו לי כלום מלבד הנחה אחת על מס שילוט. אני משלמת 340 שקל לשנה אז זו בדיחה. הם נותנים לי הנחה של 34 שקל וזה מצחיק. זה כמו לתת מכת חשמל למישהו מת. הייתי רוצה שמישהו יבוא וישאל מה אני צריכה. אולי הוא ירצה לשים אדנית ולשתול בה פרחים, משהו. משהו קטן אפילו”.

 

אניצ'ה בתוך אתר העבודות. "עדיין אפשר להציל המון עסקים"

אניצ'ה בתוך אתר העבודות. "עדיין אפשר להציל המון עסקים"

 

“לא מאמינים במערכת”

את הפוסט בפייסבוק כתבה אברהמוב כשהחלו עבודות ריבוד הכבישים בדרך הים – מבצע שאילץ את העירייה לסגור את הרחוב למשך שלושה שבועות. בפועל הציר נפתח שבוע לפני הזמן אבל העבודות עדיין מתבצעות והלקוחות מתקשים להגיע לחנות שמתבססת על תנועה רגלית. לרגע אחד קטן עלתה המחשבה לסגור את החנות לתקופה הזו – מחשבה שנדחקה הצדה מיד כי עסק לא סוגרים, אפילו לשנייה. בגלל שהלקוחות הפסיקו לבוא החליטה אברהמוב לעשות משלוחים לכל הארץ. “התקשרה אלי מישהי”, היא צוחקת בקול, “שהזמינה עגילים והתעקשה שאשלח לה אותם. ‘איפה את גרה?’ שאלתי. ‘במרכז חורב’, היא ענתה. רק ללכת לדואר, למצוא חנייה, להמתין שעה בתור ולשלם על משלוח בדואר רשום – כבר העדפתי לנסוע אליה בעצמי. אני צוחקת, אבל זה לא מצחיק”.

וחולצת המחאה?

“הדפסתי חולצה שעליה כתוב ‘פה נקבר עסק מקומי’. יש לי לקוחה שביקשה ממני להוריד אותה כי יהיה בסדר, ואני אמרתי שלא בסדר ולא יהיה בסדר. החלטתי לוותר על עובדת אחת וזה ידרוש ממני לעבוד יותר, הורדתי משמרות לעובדות שנמצאות איתי כבר שש שנים ומתפרנסות ממני. יש המון דברים שלא נעשים בעסק כי אין כוח אדם, וזה משפיע על השירות, על הזמינות ועל עוד הרבה דברים”.

את אוהבת את הרחבת המדרכות על חשבון נתיב נסיעה?

“השיפוץ הזה הוא ברכה. נסעת פעם בדרך הים? זה לונה פארק. כל רבעון צריך לעשות איזון גלגלים”.

אני לא מתכוונת לריבוד הכביש שזה מבורך.

“על העיצוב אפשר להתווכח”.

לא רק על העיצוב אלא גם על הנחיצות.

“הכי מבאס אותי זה שאין בכלל צל. פעם היו עצים גדולים והרגשת שאת הולכת בשווייץ. עכשיו זה בלוק אפור. יש כאלו שאוהבים את העיצוב המודרני הזה, אני לא, אבל זה עניין של טעם. אני לא אדריכלית עיר או נוף ואני לא יודעת מה עומד מאחורי זה. הם אמרו שהמקום לא שופץ 50 שנה ואין ספק שהבחירות באופק גורמות לדחף ולרצון להראות שיפור במשהו, אבל שכחו את בעלי העסקים הקטנים. אני חושבת לעצמי – איך אפשר היה לעזור להם? עדיין אפשר להציל המון עסקים אם יוקדשו משאבים לאזור הזה. בעשר השנים האחרונות מעודדים בניית קניונים ואת כל הכסף לשיווק ולפרסום מפנים לעיר התחתית. אז נכון, רוצים למכור נכסים נטושים ולעורר את האזור, אבל מה עם השכונות? מרכז הכרמל, קרית שפרינצק, בת גלים – למה שם אין שום השקעה? יש שכונות שכן בונים בהן, אבל עדיין מתעלמים מהעסקים הקטנים. כשהיה השיפוץ הענק ברחוב יפו השקיעה העירייה בפוסטרים ענקיים שסיפרו על המעצבת הזו או על הצורפת ההיא, ואנשים נמשכו לחנות מהסקרנות. בעוד חודש ייערך כאן פסטיבל הסרטים, וזו הזדמנות ענקית ליצור אקוסיסטם שמשלב את בעלי עסקים. קנית כרטיס לסרט? קבלי קופון משושי, לחמנייה מאבי, בדיקה מפיני. אפשר לעשות כל כך הרבה דברים ולנצל את ההזדמנות הזו. יש השקעה גדולה כל כך באירוע המרשים ומעורר ההשראה הזה שמלא בתרבות ובאנרגיות, כאילו העיר מתעוררת, ואני מתה על זה. קחו את האירוע הזה ותשלבו אותנו. בואו ניצור משהו מהמם ומדהים. אפשר עדיין להציל את העסקים – תנו לנו הנחה בארנונה, בואו לחשוב איתנו. הייתי רוצה שיבואו אלי וישאלו אותי ‘שושי, מה את צריכה? מה יעזור לך לשרוד עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה, כשהאזור אולי ישתקם?’. מחקרים מוכיחים שאזור משופץ חוזר לעצמו אחרי ארבע שנים. אני מתה מזה שאומרים לי שעוד שבועיים זה יסתיים. איזה יסתיים? מה עם השיקום? אז יש את אירועי הענק של ריטה או זמר אחר. זה ב־21:00 בערב, כשהעסקים היחידים שעובדים הם המסעדות. בינינו, בניתם אמפיתיאטרון יפה – ויש המון שלא יסכימו איתי על יופיו – אבל מה עם חנייה?”.

כנראה שמסתדרים כי ההופעות מפוצצות.

“יפה מאוד. אם מוכרים 2,000 כרטיסים זה מבורך. אני מבקשת השקעה של אלפים בודדים ולא את המיליונים שהושקעו בגן האם. זה מאמץ קטן מבחינת השקעה. ראיתי את סרטון התדמית על העיר התחתית – מהמם ומדהים – אבל הבעיה היא שכל הכסף הולך לשם. שפכו כספים במתחם 21 ועכשיו הכל שומם ביום אבל בערב יש אווירה ומקסים שם. אצלנו יש 12 נכסים פנויים וכל מוריה להשכרה, אז מה הרווחנו מזה? עיר זה אקוסיסטם אחד גדול. כשאת עושה משהו פה, זה משפיע על אזור אחר”.

שכונה שהיתה מרכזית בעבר משתנה לטובת אזור אחר. זו מחזוריות טבעית של עיר.

“אפשר לעורר המון דברים פה. אפשר להקים צוות שיוגדר כמחדש פעילות עסקית בשכונות, שיאתר מהם הקשיים של כל שכונה ויראה מהו הצורך הספציפי בכל אזור. צריך לחשוב יצירתי ולהשקיע קצת כסף, הרי כל בעלי העסקים ירתמו לעניין. בעלי העסקים לא משמיעים את קולם נגד העירייה כי הם מפחדים. מעבר לזה, הם כבר עייפים, הם פיטרו עובדים ונדרש מהם לעבוד הרבה יותר קשה. הנה, המאפייה שהיתה פתוחה עד 22:00 סוגרת עכשיו ב־19:30 כדי לחסוך בכוח אדם. אני מדברת איתך לא בשביל ללכלך. אני לא אדריכלית ערים, אבל אני מאמינה בעסקים ויודעת מה יעזור להם לחיות. העסק שלי מבוסס על תנועה רגלית, ואני רוצה לעזור להביא יותר אנשים למרכז הכרמל”.

למה את לא יוזמת פגישה בעירייה?

“אני עובדת בעסק כל יום ואמא לשלוש ילדות”.

אם זה חשוב לך כל כך אני מאמינה שתוכלי לפנות שעתיים.

“ניסיתי ליזום איזושהי פעילות עם הבניין שלי. יש פה שען, אופטיקאי, עורך דין, רואה חשבון וסנדלר, אבל הם עייפים, הם חיים בתחושה של ייאוש, הם לא מאמינים במערכת ולא מאמינים שמישהו יבוא לקראתם. אז לנסות לבד?”.

ברור.

“אין לי קשרים, אני לא מקומבנת, אני לא מכירה אף אחד בעירייה ולא יודעת למי ללכת. קם בעבר ועד של כ־30 עסקים שאפילו עתרו לבית משפט כדי לראות תוכניות בגלל שלא ענו להם. אין פה שיתוף אמיתי, אין איזשהו גורם מלכד, גוף שאליו ניתן לפנות אם אני נתקלת במפגע בגלל השיפוץ”.

אם לא תנסי…

“תראי, אני הכי אוהבת ליזום, בדיוק כמו שעשיתי עם שוק ההחלפות פעם ברבעון. כל מי שבאה עם דברים שהיא לא רוצה, עושה החלפות עם האחרות ללא תשלום. זה מעניין, יש אנרגיות חיוביות, הנתינה לקהילה היא דבר מדהים. הפוסט הזה שכתבתי קיבלתי המון תגובות בפרטי של נשים ששאלו מה פתאום אני סוגרת”.

את סוגרת?

“שבועיים לפני שהתחילו עבודות הריבוד קיימתי ישיבה עובדות בהנחה ששלושה שבועות לא ייכנס בן אדם לחנות”.

אבל זה למטרה טובה כי אחר כך יהיה מדהים.

“ייקח הרבה זמן עד שיהיה מדהים. ההצלחה לא באה כשהטרקטורים עוזבים. צריך לשקם את האזור, למשוך קהל. הפוסט נכתב על מצוקה אמיתית של עסק אמיתי, עסק חי וחזק ויציב, עד שהוא מפסיק להיות כזה. אני לא איזו הברקה, לא פתחתי לפני שבועיים, בניתי אותו בצורה עקבית. אני מאמינה שגם העירייה וגם הקהילה יוכלו לתת יד וביחד להציל את העסקים שנשארו”.

עזבי התאגדויות, תהיי נושאת הדגל.

“נכון, אני באמת אעשה את זה. אני פה ואני לא רוצה ללכת לאף מקום אחר. אני אוהבת את חיפה ואת המקום הספציפי הזה, ואני חושבת שיש בו מרקם ייחודי של קהילה. אין ספק שצריכים פה יד מכוונת, אבל מישהו נרדם בשמירה. חייבים לעשות משהו, בלי זה לא יהיה הד לשיפוץ וזה יתפרש כעוד משהו שעשו לפני הבחירות, כדי להראות שראש העיר התאמץ”.

אולי זה הזמן ללחוץ?

“קטונתי. להילחם מול המערכת הזו, אני שושי הקטנה, נראה לך שאצליח?”.

 

העבודות מול חנותה של אברהמוב. "הצלחה לא באה כשהטרקטורים עוזבים"

העבודות מול חנותה של אברהמוב. "הצלחה לא באה כשהטרקטורים עוזבים"

 

* * *

מנכ”ל עיריית חיפה גדי מרגלית מסר בתגובה: “שיקום מרכז הכרמל ובניית האסטרטגיה השיווקית לפיתוחו מתבססים על עבודה שנעשית בליווי של מיטב המומחים, כולל מחקר שאותו ביצע משרד צ’מנסקי-בן שחר שהוא המשרד המוביל בתחום כלכלת נדל”ן, כלכלה אורבנית, תכנון ושיווק. ייחודו של מרכז הכרמל נגזר מהתושבים שמתגוררים וחיים בו, מהתיירים שלנים בבתי המלון, מהשטחים הציבוריים ומהגנים, וכן ממוסדות התרבות המרוכזים בו. האפשרות לנוע ביניהם בהליכה מהווה את אבני היסוד בהסתכלות על המרחב המוגדר כמרכז הכרמל, ולכן העבודה שמתגבשת בימים אלו כוללת את הנגשת המתחם פיזית ושיווקית לכל הקהלים – אלה שמתגוררים בשכונה ואלה שמגיעים אליה לצרוך תרבות. עבודות השיפוץ נמצאות לקראת סיום, ואליהן יתווספו פעילויות תרבות בשיתוף עם הסוחרים, ובהן יצירת מרחבים ציבוריים פעילים כדוגמת מיצגים ועמדות מיוחדות לנגני רחוב. תוכנית זו תלווה במפגשים עם סוחרים ועם תושבים שהם חלק מהותי ביישומה”.

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. ח.ר

    קראתי והתרגשתי מדבריה של שושי. היה לי עצוב להבין שאין התייחסות מספקת מצידם של מקבלי ההחלטות בעיריה, ברור שצריך לתת הנחה בארנונה ולתמוך בעסקים הקטנים. הם הלב הפועם של האיזור. אכן כמי שמגיעה למרכז הכרמל זה סיוט. אין חניה הנסיעה במקום נוראית, ולא ניתן להגיע לעסקים. אני באמת נמנעת להגיע למקום. הכתבה הזו הינה חשובה מאוד והסבה את תשומת ליבי לאיזור בכלל ובפרט לחנות מעוררת ההשראה של שושי.

  2. מיצי

    שושי היא גם ככה פעילה חברתית ומובילה בעיר, לדחוק בה עוד ועוד להוביל מהפכות זה פשוט להתעלם מקולה וממצוקתה.
    העיריה פועלת ברגל גסה ללא כל התחשבות בצרכי התושבים, בעסקים ובסביבה (למה היה צריך לכרות עצים עתיקים ומפוארים ולשתול במקומם עצים צעירים שיקח שנים עד שיתנו צל?). זהו מבצע פופוליסטי חסר אופק וממושך הרבה מעבר לסביר.
    השיפוץ בכרמל נראה כ"כ לא מתוכנן; ביטול מקומות חניה שגם ככה היו חסרים בכרמל, ביטול צל, תחנות אוטובוס וחידוש הכרמלית בפורמט של חממה מזכוכית, יושב בול על מזג האוויר האירופי כאן…
    השילוב הנורא של מחסור בחניות ותחבורה ציבורית מהגרועות בעולם הולך יופי עם הטופוגרפיה המסוייטת של העיר, מזל שאיכות האויר בחיפה כ"כ טובה, אחרת איך ניתן להצדיק את הארנונה השלישית בגובהה במדינה..?
    נדמה שמי שידו משגת יוצא מכאן ולא חוזר, בקרוב אצלנו

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר