יוסקה פינקוס. "מיידלע, כבר אחרי 12:00, אפשר למזוג לך וויסקי?” (צילום: חגית הורנשטיין)
יוסקה פינקוס. "מיידלע, כבר אחרי 12:00, אפשר למזוג לך וויסקי?” (צילום: חגית הורנשטיין)

הילד בן 90

יוסק’ה פינקוס חוגג תשעה עשורים - הזדמנות מצוינת לשמוע ממנו על ילדותו באירופה בזמן השואה, על עבודתו בצי הסוחר וכמובן על פאב העוגן שאיתו הוא מזוהה יותר מכל. כי את המקטרת הזאת אי אפשר לכבות

ב־1 בספטמבר חגג יוסק’ה פינקוס את יום הולדתו ה־90 בפאב העוגן בעיר התחתית – המקום שאותו הוא רכש בשנות ה־60 בעצת אשתו מרים ז”ל. העוגן נפתח עוד בשנת 1942 כבית קפה, ועם השנים הוא התפתח והתרחב, וב־20 השנים האחרונות שינה את פניו בניהולו של הבן גילי פינקוס – דמות מוכרת בחיי הלילה בחיפה.

קבעתי עם פינקוס האב בשעה 10:30 בבוקר בפאב לשיחה על 90 שנות חיים, לא שיחת סיכום חלילה. מצאתי איש צלול עם זיכרון פנומנלי לתאריכים ולכתובות, אשר לבוש בסטייל השמור למענטש כמוהו – מכנס משובץ קצר, חולצת ספורט, גרביים לבנים עד הברך, בנדנה אדומה קשורה לצווארו כמו עניבה, כובע לבן של העוגן מכוסה בסיכות ובסמלים, ומקטרת שממנה הוא מתקשה להיפרד.

לאורך כל הריאיון עובר פינקוס לדבר בפולנית, ביידיש, בגרמנית ובצרפתית, וכשאני מבקשת ממנו שידבר עברית, התרגום קצת מבלבל אותו ולוקח לו כמה שניות להתעשת. אבל הוא חוזר לסורו מבלי להרגיש, בהתאם לסיפור שהוא מספר על חייו כילד בשואה, על סיום המלחמה, על המסע ל”פרנקרייך” כדי לחפש את אחותו, על הדרך לא דרך שבה הוא התגלגל להיות טבח בצי הסוחר ואיך בעקבות כך מצא את אחיו באמריקה, על האולטימטום שהציבה בפניו רעייתו לעתיד, וכמובן על העוגן – הפאב הכי ותיק בארץ.

 

יוסקה פינקוס בעוגן. "השניצל שלי היה מעגל, לא מתרנגולת" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“קשרו אותי כמו כלב”

פינקוס בחר לפתוח את סיפורו ב־4 בספטמבר 1939 – היום שבו הגרמנים נכנסו לעיר הולדתו בנדז’ין בדרום פולין. כמה ימים אחר כך, שרפו חיילי ה־SS שהגיעו בעקבות הצבא את בית הכנסת המקומי ורצחו 600 יהודים. עד השואה היתה בנדז’ין המרכז היהודי של חבל זגלמביה, וכמחצית מתושביה היו יהודים. הוא היה בן 11 בלבד, אחד משמונת ילדיהם של גיטלה וזליג.

“הגרמנים נכנסו לעיר וביום הראשון היה שקט”, נזכר פינקוס, “כשהנאצים הגיעו הם הודיעו שכל משפחה יכולה לארוז שלוש מזוודות בלבד והעבירו אותנו לקמיונקי – פרבר מוזנח ונטוש עם בתים ללא חלונות. ההורים שלי היו עצובים מאוד כי כבר התחיל החורף והיה קשה מאוד. אחרי חודשיים ריכזו את כל היהודים באיצטדיון הכדורגל, עברו בינינו וצעקו ‘לינקס, רכטס’. לא ידענו מה זה אבל כך התחילה הסלקציה – אתה תלך ימינה, אתה לשמאל. במשך שלושה ימים ולילות היינו במגרש הזה, בלי אוכל ומים. הם הפרידו בין נשים, גברים, זקנים וילדים. אבא סיפר לי על אחיו שהתגורר בעיר סמוכה, עשרה ק”מ מאיתנו, ואמר שאולי לשם הנאצים עדיין לא הגיעו. הוא הסביר לי לאן אני צריך ללכת כדי להזהיר את הדוד ואת משפחתו שיברחו כל עוד אפשר. בדרך ראיתי יהודים שניסו לברוח על עגלות רתומות לסוסים לכיוון רוסיה. מי שנתפס הושלך מהגשר לנהר שמתחתיו. החלטתי לחזור למשפחתי אבל איחרתי. השוער שפתח לי את הדלת אמר שהמשפחה שלי עזבה וכדאי שאברח.

“נשארתי לבד. תפסו אותי והכניסו אותי למחנה העבודה קרבין בצ’כיה. נדמה לי שזה היה בשנת 41’. זה לא היה מחנה השמדה, לכן לא היו שם SS אלא הצבא הגרמני. קיבלנו קצת לחם וקצת מרק. לא הרביצו לנו. הייתי צריך להוליך סוס עיוור בין מכרות הפחם לתחנת הרכבת. יום אחד, אחרי חצי שנה, העלו אותנו לרכבת פחם עם קרונות פתוחים, כשגשם ושלג ירדו עלינו כל הזמן ואין לנו מושג לאן אנחנו נוסעים. הגענו לאושוויץ-בירקנאו ושוב סלקציה – מי לימין, מי לשמאל. הייתי עם חבורת צעירים, קיבלנו חתיכת לחם בבוקר, ומי שהיה חולה וחלש הומת.

“בשנת 44’ אספו אותנו, אולי 500 איש, העלו אותנו לאוטומובילים והתחלנו לנסוע. הגענו לעיר סמוכה לברלין והתמקמנו בשדה התעופה. התפקיד שאני קיבלתי לעשות לאחר שקשרו אותי כמו כלב היה לפתוח תנור, להקפיד להרכין את הראש ולרוץ לפתוח את התנור הבא. התנורים פלטו גז בלחץ, לכן הייתי צריך להתכופף כדי שלא אעוף. הגז שימש הגנה נגד מטוסים. כך החזקתי מעמד כחצי שנה. בוקר אחד התעוררנו והמקום היה דומם. שקט. הלכנו לעבודה אבל לא היה עם מי לדבר. הלכתי לכיוון הכפר הקרוב, עדיין לבוש בבגדי אסיר, ופגשתי גרמני שאמר לי ‘בוא, אתן לך בגדים אחרים. אני יודע שאתה יהודי. אני גם יודע מה עשו לכם. המלחמה עוד מעט מסתיימת וכדאי שתלך לברלין’. היינו כעשרה חבר’ה, והמקומיים נתנו לכולנו בגדים. חלקנו גם התקלחנו ואכלנו. פתאום פגשנו חיילים רוסים. היינו בשוק. הם נראו עייפים, עם בגדים קרועים ומוזנחים. הם רק רצו לדעת איפה החיילים הגרמנים”.

 

יוסק'ה פינקוס ביום סיומה של מלחמת העולם השנייה. "התנורים פלטו גז בלחץ, לכן הייתי צריך להתכופף כדי שלא אעוף"

 

“עלי אסרו לרדת לחוף”

בשנת 1933 נסעה גניה, אחותו הבכורה של פינקוס, לתחרות ספורט גדולה באירופה. זה היה לפני המלחמה, וכילד בן 5 הוא שמע אותה ואת אביהם מדברים על תחרות קפיצה ב”פרנקרייך”. בשנים הראשונות האב היה שולח לבתו מכתבים ובהם ביקש ממנה להישאר איפה שהיא נמצאת כי המצב בפולין לא מזהיר.

“במהלך המלחמה בכלל שכחתי מאחותי”, הוא מספר, “כשהמלחמה הסתיימה שמעתי פתאום את המילה ‘פרנקרייך’ ונזכרתי בה. החלטתי לנסוע אליה ושאלתי איך מגיעים ואיפה זה בכלל פרנקרייך. החברים היהודים אמרו לי לעזוב את השטות הזו כי כולנו בדרך לארץ ישראל, אבל החלטתי לנסוע לחפש אותה. היינו כמה חברים שהגיעו מברלין לפרנקפורט ברכבת. העיר היתה הרוסה לגמרי, ומצאנו שם את המשרדים של הג’וינט ושל האו”ם. בגרמניה אם אמרת שאתה אאוסלנדר – זר – המקומיים פתחו לך את הדלת, נתנו לך אוכל, בגדים, אופניים ואפילו אוטו לנסוע. היו כאלה שלקחו כסף אבל אני לא הרגשתי שאני צריך. לי נכנס בראש פרנקרייך וזה היה הכיוון. אמרו לי להגיע קודם למינכן. נסעתי כל הלילה והגעתי לעיר הרוסה. אמרו לי ללכת לרחוב הראשי לסוכנות של יהודים, שם ינפיקו לי כרטיס שאומר שאני פליט. עם הכרטיס הזה יכולתי לנסוע ברכבת בלי לשלם ולהיכנס לחנות ולקחת מצרכים בלי כסף. בתעודה היה רשום השם שלי והמספר שעל היד וזהו. שאלתי גרמני איך אני יכול להגיע לפרנקרייך, והוא צחק עלי ואמר שאני לא יכול להגיע לשם ללא דרכון. אמרתי לו שאני לא צריך דרכון ושאני חופשי לנסוע לאן שאני רוצה, והוא עונה לי שאני חופשי רק בגרמניה ושפרנקרייך זו מדינה אחרת. הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע לפריז ועניתי לו שאני נוסע לפרנקרייך, לא לפריז. הוא אומר לי ‘ילד, פרנקרייך זו מדינה, פריז היא בירתה’. לא הבנתי את זה”.

למה?

“למדתי רק שלוש שנים בבית ספר. לא ידעתי כלום על העולם. פתאום ראיתי מישהו שחור, בחיים לא ראיתי כזה צבע עור. היה לו על הזרוע סרט שעליו היה כתוב MP, וכך גם לחברו, והם דיברו בשפה שבחיים לא שמעתי. הגשתי להם את התעודה והם לא הבינו מה אני רוצה. הם נתנו לי בגדים נקיים, כובע של הנייבי, אוכל וכסף, וכך הגעתי לפריז. איפה נפלתי – שפה שבחיים לא שמעתי, לא הצלחתי לקרוא אף שלט ברחוב. הלכתי לתחנת משטרה, ושם שאלו מי אני. אמרתי שנולדתי בפולין ושהייתי במשך חמש שנים במחנות. שאלו מתי נולדתי אבל לא היה לי מושג. הקומיסר הציע לי ללכת לקונסוליה הפולנית כדי לקבל מסמכים, אבל מעולם לא שמעתי את המילה קונסוליה. ‘בסדר’, אמרתי והוא ליווה אותי לשם. אמרו לי שאני צריך פספורט. לא ידעתי מה זה בכלל. עברתי תחקיר קצר על המשפחה ואיפה נולדתי ולמדתי. אמרו לי שבעוד עשרה ימים הדרכון שלי יהיה מוכן, ובינתיים חזרתי לתחנת המשטרה, שם הכינו לי מיטה. כבר למחרת שלחו אותי עם עוד שני ילדים ללמוד בבית ספר. בשבת ובראשון אין לימודים, אז יוסק’ה פינקוס הלך לטייל בעיר. קניתי לי שם בגדים, הלכתי לי בשאנז אליזה, ופתאום ראיתי שני חיילים לבושים בכחול. אחד מהם פנה אלי ושאל אם אני מבין יידיש. שניהם היו מהבריגדה, ואני סיפרתי להם את קורותי. הם אמרו לי לעזוב את תחנת המשטרה ולהגיע לא רחוק משם, למקום שבו היו מרוכזים כל החבר’ה מהמחנות. היו שם ילדים שהבריגדה מצאה בקלויסטרים (אלמנט אדריכלי שנמצא במנזרים, קתדרלות וכנסיות – מעין חצר מוגנת; ח”ה). אחר כך שלחו אותם למרסיי ומשם ללטרון. לא ידעתי בכלל מה זו אונייה או ים. ככה הגעתי למרסיי”.

אבל מה עם אחותך?

“רגע, רגע, כבר. סיפרתי לחייל הבריגדה שיש לי אחות ושאני מחפש אותה והוא הפנה אותי למקומות לחיפוש קרובים. לפני שעברתי לחבר’ה היהודים חזרתי למפקד המשטרה ואמרתי לו שיש לי בעיה כי מצאתי חברים ואולי גם אחותי פה. מפקד התחנה היה מופתע ושאל למה לא סיפרתי לו על כך, אז עניתי שהוא לא שאל. אחרי שבועיים הוא בישר לי שאחותי נמצאה ושהיא נשואה ליהודי צרפתי וגרה ברחוב רי שה ד’אור 19. הגעתי לבית ומצאתי אותה. עוני זה לא מילה. היא היתה בהיריון, הוא היה חייט, והם גרו בחדר אחד”.

זכרת אותה?

“היא נפלה כשהיא ראתה אותי. היא אמרה שנפלתי מהשמים ורצתה לדעת מה עם כולם. נשארתי שם שנה. בינתיים נולד התינוק מקסים ואני הייתי ישן על השולחן שעליו היינו מגהצים את החליפות שבעלה תפר. הרגשתי שאני רק מפריע ואמרתי להם שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. הוא ירד עלי, שאל אם אני קורא עיתונים ויודע מה קורה בארץ, ואמר שיש מלחמה ושכילד שעבר מלחמה הכי כדאי לי להישאר בצרפת. נשארתי עוד קצת, אבל בשנת 47’ אמרתי שמספיק, אני מוכרח להתקדם הלאה.

“וכך יוסק’ה נסע לארץ ישראל. הגעתי למחנה המעבר שאטו דה רוטשילד במרסיי, ולמפקד קראו ישראל גיל. הוא היה מהפלמ”ח. הוא אמר לי ‘יוסק’ה, יום אחד תהיה מדינה ואנחנו צריכים לעשות משהו’. במחנה היו המון מצרכים שהם קיבלו מהג’וינט, אבל לא היה מה לעשות איתם. אמרתי לגיל שאני יודע מה לעשות עם המצרכים. הוא אמר לי שאסור לצאת מהמחנה והשבתי לו ‘לך אסור לצאת, לי יש תעודות ולי מותר’. מצאתי מאפייה והבאתי לבעלים מלא קמח שהיה במחסנים. בעל המאפייה נתן לי עגלה להוביל את כל הלחמים בחזרה למחנה, והמפקד היה פשוט נפעם. למחרת הגיעה האונייה ‘עצמאות’, והצוות שירד ממנה שאל מי אפה את הלחם הזה. גיל הצביע עלי והם אמרו ‘אנחנו צריכים אותו באונייה’. לא הבנתי מה הם רוצים שאעשה. הכניסו אותי למטבח שהיה נורא מלוכלך, התחלתי לנקות, ואז הגיע הצ’יף קוק, הטבח הראשון, אודי אברמזון שמו, ששמח לצרף אותי לצוות שלו. העלינו עולים לנמל חיפה אבל עלי אסרו לרדת לחוף, כי לא היה לי פס לחזור חזרה לנמל. אני רק רציתי לרדת ולנסוע לירושלים. אמרו לי שאסע אבל לא בביקור הזה אלא בביקור הבא, לאחר שנשוב מסבב נוסף. כשהגעתי למרסיי התקשרתי לאחותי והיא לא האמינה לי שכבר הייתי בארץ. היא רצתה לבוא, אבל אמרתי לה שאגיע אליה בעוד חודש כי האונייה צריכה לעגון לתיקונים. באתי עם מתנות וכולנו היינו מבסוטים. אני הגעתי לישראל, גניה נשארה עד מותה ב־88’ בפריז, גם בנה נפטר, אך הוא השאיר אחריו בת שהיא כיום בת 45”.

 

יוסקה פינקוס. "אמרתי שאני נוסע לפרנקרייך, לא לפריז" (צילום: רמי שלוש)

 

 

“האונייה היתה הבית שלי”

כך, מבלי שהתכוון, נשאר פינקוס לעבוד על האונייה עם צוות של ארבעה ישראלים נוספים. השאר היו ספרדים, והקצין הראשון היה אסטבן הרננדורנה סוביאגה, הידוע בכינויו קפטן סטיב – ספרדי בסקי שהשתקע בחיפה ועל שמו קרוי רחוב בעיר התחתית, ליד בית המכס הישן. קפטן סטיב שפיקד על ה”קוממיות”, שמה החדש של האונייה “עצמאות”, קידם את פינקוס לדרגת צ’יפ קוק, והשניים הובילו לישראל עולים חדשים ועצירים משוחררים מקפריסין.

בכל הזמן הזה הקמת בית בארץ?

“לא. גרתי על האונייה. אבל ביקרתי בירושלים”.

ספר לי על אחיך.

“בשנת 49’ גניה אחותי סיפרה לי שהיא שמעה שאחינו בני נסע לאמריקה אחרי המלחמה. בדיוק טסתי לאמריקה עם עשרה חבר’ה במסגרת העבודה כדי להביא ארבע אוניות ארצה. דוד בן גוריון היה אז באמריקה עם אלברט איינשטיין, והאוניות האלו – ‘חיפה’, ‘עכו’, ‘נגבה’ ו’תל אביב’ – ניתנו לנו במתנה. מהסוכנות הגיעו כמה יהודים, וניצלתי את ההזדמנות לספר על אחי שהגיע מהמחנות. הם עזרו לי למצוא אותו. נודע לי שבנימין פינקוס נמצא בקינגס וויי סטריט 301, ווילמינגטון, דלוור”.

איך אתה זוכר את הפרטים האלה?

“זה אח”.

איך היתה הפגישה?

“הגעתי לבית, דפקתי אבל לא ענו לי. עמדתי ברחוב וצעקתי ‘בני’, והירקן האיטלקי ממול אמר לי להפסיק לצעוק כי בני חוזר מהעבודה ב־16:00. בדיוק בשעה הזו האדון הגיע, הסתכל עלי ושאל ביידיש ‘מה אתה עושה פה?’. הוא חשב שכולם מתו, הוא גם היה בבירקנאו בשנת 40’ ואחר כך בבוכנוולד, שם גנרל דווייט אייזנהאוור לקח אותו ואת כל הילדים לאמריקה”.

הוא ידע לספר מה קרה להורים שלכם?

“כלום, הוא בכלל לא ידע. כמו שלי הם נעלמו, גם לו הם נעלמו. הוא לא אהב לדבר על מה שהוא עבר ולא היה מוכן שיזכירו לו. גם שילומים הוא לא רצה לקחת. הוא נפטר לי עכשיו. הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים ונפטר לפני שנה”.

הוא נשאר באמריקה?

“המפעל שהוא עבד בו במשך 20 שנה נסגר, והוא כתב לאחותי ולי שהוא יעבור לניו יורק כדי למצוא עבודה. הצעתי לו לנסוע לפריז, לעבוד בחנות לז’קטים מעור שבעלה פתח, וכך היה. מאוחר יותר הוא רצה לעלות לארץ, אז קניתי לו בית והוא חי פה 20 שנה”.

איך הכרת את אשתך?

“מרים, שהיתה ילידת קובנה בליטא, עבדה במשביר בכניסה לנמל. יום אחד ישבתי בבית קפה עדן בר שהיה מלא בזונות ובימאים, היא עברה ברחוב וקראתי לה פנימה. היא לא הסכימה להיכנס כי זה לא היה מקום לבחורות הגונות, אז דיברנו קצת בחוץ. יצאתי להפלגה, וכשחזרתי עליתי אליה לעבודה עם חבילת שוקולדים ופרח שאותם לא הסכימה לקבל. היא אמרה שהיא לא מוכנה לקשר עם ימאי, אבל אמרתי שלא יעזור לה. הזמנתי אותה לקולנוע ארמון, הגעתי ב־19:50 עם שני כרטיסים, אבל היא לא היתה בסביבה. חיכיתי שעה, אנשים כבר התחילו להיכנס פנימה, והיא לא הגיעה. הלכתי, ולמחרת הגעתי אליה לעבודה והיא שאלה למה לא חיכיתי לה. מסתבר שהיא הגיעה באוטובוס מקרית מוצקין, ראתה אותי עוזב אבל לא הספיקה לעצור אותי. נו, מה, אני אשם שהאוטובוס איחר? באותו הערב היא הזמינה אותי לביתה והגעתי בטקסי. היא אמרה לי ‘תשמע, אל תשוויץ לי פה, בפעם הבאה שאתה מגיע בטקסי אני לא מדברת איתך’. על נשיקה חס וחלילה אין מה לדבר בכלל. היא גרה עם אמה בדירה של 40 מ”ר בעוני נוראי. אפילו כוס מים לא הציעו לי כי לא היה. מההפלגה הבאה חזרתי עם פריז’ידר קטן שעלה לי עשרה דולר. כולם במוצקין באו לראות את הפריז’ידר”.

ולך כל אותו זמן לא היה בית וגרת באונייה?

“נכון, האונייה היתה הבית שלי. מרים הציבה לי אולטימטום שאם אני רוצה להיות איתה אהיה חייב לעזוב את הים. הייתי לפני הפלגה ארוכה של חצי שנה שבה הרווחתי המון כסף – 1,000 דולר בחודש. זה לא ממש מצא חן בעיניה והיא אמרה לי שאם אחזור נדבר”.

היית מאוהב בה?

“קניתי לה מתנות, הבאתי פרחים, הכל. קיבלתי ממנה נשיקה ראשונה בלחי אחרי שנה כמעט, ואז היא אמרה שאם אני רוצה להתחתן איתה אהיה חייב לרדת מהים. אמרתי שקודם כל נסדר לנו בית. השנה היתה 62’ והיו לי איזה 13,000 לירות בבנק לאומי סניף יפו ממשכורות שלא נגעתי בהם. באנו ביחד לבנק ואמרתי למנהל שאם היא צריכה כסף יש לה זכות לקחת. היא קראה לי משוגע ועניתי שאלך לחפש עבודה”.

 

יוסק'ה פינקוס בעוגן בשנות ה־70. ציוד ב־2,000 לירות

 

“לא היתה לי אף אחת אחרת”

כדי להשיג את מטרתו התייצב פינקוס בבית ההסתדרות בהדר, שם התבשר שיש מפעל בתל חנן, קייזר-אילין שמו, ושם צריכים טבח. הוא חשב להגיע לשם במונית, אבל ארוסתו הטילה וטו ואמרה שהשוויץ הזה לא יביא אותו לשום מקום אבל קו אוטובוס מספר 70 יביא אותו למחוז חפצו. במקום לא היה מטבח, אבל מנהל מזנון דווקא כן, מרקו שמו, שהגיש לעובדים ופלות ותה. פינקוס לא ממש התרשם, וכשניפגש עם הביג בוס אפריים אילין הוא מסר לו רשימת קניות – תנורים, כיריים, מקררים ומשטחי עבודה – ושאל מתי לחזור.
“אילין אמר שיש לו למחרת ארוחה חשובה מאוד בבית וביקש ממרקו להסיע אותי לביתו”, משחזר פינקוס, “אני חשבתי בית, בטח חדר, כמו כל הבתים שראיתי בארץ. נסענו לרחוב איינשטין שרק החלו לבנות אותו ונכנסנו לווילה ענקית עם סרוויסים של רוזנטל ועם מרתף שהיה בו כל מה שאפשר לחלום עליו כטבח. זו היתה ארוחה ל־24 צרפתים ובלגים, כשארבעה מלצרים איטלקים מגישים את האוכל. אילין חתם על חוזה עם חברת המכוניות רנו, ואני הכנתי את האוכל לארוחה – פילה מיניון ורוסטביף, סלטים, מרק קונסומה. קראו לי לסלון כי רצו לפגוש את השף, ואילין אמר למרקו להכין לי צ’ק של 500 לירות. לא ידעתי מה זה צ’ק אז נתתי אותו למרים שאמרה ‘אתה רואה, אם רוצים לעבוד בארץ, יש עבודה’. וזהו”.

ואז התחתנתם?

“עוד לא, עוד לא. שלושה חודשים בישלתי לפועלים, ואז חברת צים אמרה לי שאני חייב לעבוד אצלם כי הם התכוונו לפתוח מטבח לפקידים ברחוב העצמאות 5 ושאני אנהל אותו. הסכמתי. הזמנתי את מרים לאכול שם צהריים והיא בשלה. ‘אינגלה, אתה מתחתן איתי? רק בתנאי שאתה תהיה עצמאי. אתה לא תבשל בשביל אף אחד, רק בשבילך’. בסדר”.

פינקוס עשה הכל כדי להשיג את אישורה של אהובתו. בכל פעם היא הציבה לו רף חדש והוא תמיד הוכיח שאין גבול לאהבתו. כשהיה יורד מהאונייה הוא היה עוצר לקפה אצל נתן משי בקפה עוגן ברחוב שער פלמר. לא תמיד היה לו קפה אמיתי, לפעמים הוא היה טוחן גרגרי חומוס ומבשל אותם. מדי פעם הביא לו פינקוס קפה מחו”ל, ותמיד הזכיר לו שאם ירצה למכור הוא ירצה לקנות. המקום בגלגולו הקודם היה בחצי משטחו הנוכחי. בחצי השני היתה שם חנות מכולת. יום אחד, בדרכו לבית האוכל של צים, הוא עבר בעוגן וראה שהמקום סגור.
“ביררתי אצל פישבורן, בעליה של חנות הספרים הסמוכה, מה קורה עם היהודי הזה והבנתי שהוא מאושפז בבית חולים”, נזכר פינקוס, “ביקרתי אותו והוא שלח אותי להתדיין עם עורך דין מרחוב הנמל 38. עורך הדין שאל אם יש לי כסף ועניתי שיש אבל אני לא יודע כמה. על הציוד הם ביקשו 2,000 לירות ושכר הדירה היה 100 לירות בחודש. נשלחתי לבעל הבית כדי לקבל את הסכמתו. מרים, שעוד לא היתה אשתי, שמעה שזה מה שעומד לקרות ואמרה שאם אני הולך על המקום הזה אז רק לקנות בטאבו”.

קשוחה.

“קניתי. שילמתי 4,000 לירות וזה שלי בטאבו עד 2024. הבן שלי רוצה להאריך את זה בעוד 30 שנה. ואז עשינו חתונה במלון הרצליה עם בקבוק וויסקי אחד ו־20 מוזמנים”.

אפשר לומר שבזכותה הגעת למה שהגעת?

“בטח. היא בנתה את העסק, היא בנתה את הבית, היא הולידה לי שני בנים והיתה קשוחה גם איתם. ‘הם ילמדו רק בבית הספר הריאלי’, היא החליטה, וכך היה. בואי אספר לך סוד – אין על האשה הזו, לא ידעתי שיש לאשה כאלה דברים. אני הייתי הראשון שלה, אבל לא ידעתי את זה. היא היתה עשר, איזה בלבוסטע, איזה ניקיון. היום כבר אין נשים כמוה. מאז שהיא נפטרה לפני 22 שנה לא היתה לי אף אחת אחרת”.

מה היה הייחוד של העוגן?

“הייתי מוכר איזה 300 סנדוויצ’ים ביום. אחר כך הכנסתי מאכלים נוספים לפי דרישת הקהל. המנות הכי מבוקשות היו בשר צלוי, אנטרקוט ושניצל. השניצל שלי היה מעגל, לא מתרנגולת. שניצל עם פירה עם בצל. דליקטס. לדעתי, העסק שלי הישן היה יותר יפה מזה הקיים. עשיתי שטות, הייתי צריך לשמור לי את הסנדוויץ’ בר הקטן ולתת לגילי לשכור מקום אחר לפאב. נכנעתי לו, זה מה שעושה אבא. מיידלע, כבר אחרי 12:00, אפשר למזוג לך וויסקי?”.

 

יוסקה וגילי פינקוס בעוגן. "נכנעתי לו, זה מה שעושה אבא"

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר