בועז פרי מרים את הטמפל בר באוויר. "כולם אוהבים אותו מאוד" (צילום: חגית הורנשטיין)
בועז פרי מרים את הטמפל בר באוויר. "כולם אוהבים אותו מאוד" (צילום: חגית הורנשטיין)

ליין קבלת השבת של גיל הזהב

הבליינים בליין קבלת השבת בטמפל בר בסינמול הם בסביבות גיל 70, ויש גם מבוגרים יותר, אבל כשהדלתות נפתחות האקשן מתחיל - ריקודים על השולחנות, שליחת ידיים לאמנים ושאטים שזורמים במורד הגרון. “התוצאה מדברת בעד עצמה”, אומר מפיק הליין עזריאל לוקץ’, “המקום הוא סולד אאוט”

17.11.18 07:58

מי אמר שהסצנה החיפאית מתה? לידיעתכם, היא חיה, בועטת וממש לא מחתרתית. אמנם זה לא קורה בכל ערב, אפילו לא פעם בשבוע, אבל בימי שישי אחת לשלושה שבועות, בדיוק בשעה 14:00, נפתחות הדלתות של הטמפל בר בסינמול, והמכורים לליין שועטים פנימה לתפוס את המקומות הקרובים לבמה. כעבור חצי שעה המקום כבר מפוצץ. הבליינים מזמינים דיאט קולה, מקסימום שליש בירה, ומחכים שהאקשן יתחיל.

בזה אחר זה עולים על הבמה הפצפונת אמנים כדי לתת את הנאמבר שלהם. איש לא נשאר לשבת, כולם רוקדים ושרים עם הלהקה, יש כאלה שמורידים שאטים שמחולקים חינם. ואז זה קורה. האווירה  מתלהטת. אל הבמה עולה הזמר בועז פרי. הוא צעיר, סוג של דני זוקו החתיך מ”גריז”, עם חולצה פתוחה ועם נענוע של הישבן. הנשים מטורפות עליו. הן רוקדות סביבו, שולחות לו ידיים, מלטפות, מחבקות. לא בכל יום הן זוכות לתשומת לב כזו ממישהו שבקלות יכול להיות הבן שלהן.

“הנשים משתגעות ממנו”, מספר עזריאל לוקץ’, אחד משני מפיקי הליין, “הוא קרוב ל־40, ובשבילנו זה ילד. הוא משגע אותן. הוא היה מופיע איתנו גם במסיבות במועדון הביט, אבל שם זה לא אותו דבר, שם אין חיכוך. בטמפל יש אטמוספירה שעוטפת את כולם ואת כולן איתו. את מי שחוגגת יום הולדת, וזו יכולה להיות אשה בת 80, הוא מרים על כיסא לידו ומחבק אותה, ואנחנו צריכים לאחוז אותה. היא עוד מעט היא תתמוסס בגלל שצעיר חתיך כזה מחבק אותה. הוא ממזר גדול, יודע את העבודה. כולם אוהבים אותו מאוד”.

מה הגיל הממוצע של הבליינים?

“מתקרב ל־70. 60 פלוס פלוס, אבל אנחנו לא נראים כאלה. אני נראה לך בן 73? אני לא נראה 73 ואני פרחח גדול. פרחח חיובי”.

 

עזריאל לוקץ'. “בסך הכל נחמד לי, אני בן אדם מאוד אופטימי" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“רציתי לבלות, לצאת ולחיות”

לוקץ’ נולד בחיפה וגדל ברחוב חרמון בהדר. כשהוא היה בן 7 עלתה משפחתו לכרמל והתמקמה בשדרות הברושים מול קפה גן רימון. הוא למד במחזור ב’ בבית הספר דוד ילין אצל המחנכת גלילה זאבי והמנהלת האגדית יהודית פלגית. הוא שיחק כדורסל בהפועל הר הכרמל, היה בצופים של בית הספר הריאלי, סיים את תיכון חדש, התגייס, התחתן בגיל צעיר מאוד, פתח עסק לריהוט משרדי בעיר התחתית שפועל עד היום, נולדו לו חמישה ילדים – בן, זוג תאומים לא זהים וזוג תאומות זהות – והוא סב ל־16 נכדים ונכדות.

“לגדל שני זוגות תאומים נראה על פניו קשה”, הוא אומר, “אבל היתה לי אשה נהדרת. היא גידלה אותם ואני חינכתי אותם והיה לנו שילוב מצוין. לצערי נפרדנו לאחר 37 שנות נישואים”.

כל פוסט שלך בפייסבוק מסתיים במשפט “רק בריאות כי הכל דבש”.

“בסך הכל נחמד לי, אני בן אדם מאוד אופטימי. גם כשלא טוב לי לא אראה זאת. אני חי את זה באמת, וזה כבר הפך למנטרה. אני עושה את מה שאני רוצה, וזוהי הסיבה שבגללה נפרדתי מאשתי – רציתי לעשות את מה שאני רוצה, לא רציתי להיות כבול”.

מה היא הפריעה לך לעשות?

“רציתי לבלות, לצאת ולחיות. חייתי גם קודם – הייתי נוסע הרבה לחו”ל, אבל פחות בילויים בערבים. לפני 25 שנה הוצאתי רישיון טייס, ואני וחיים צורי, ראש העיר קרית ביאליק, שותפים במטוס. הייתי טס המון לקפריסין – לוקח חבר, טסים בבוקר, הולכים למסעדה טובה לאכול צהריים וחוזרים אחר הצהריים לחיפה אחרי קניות בדיוטי פרי. היה לי חבר טוב בשם עוזי אברהם שהוא גם אושיה חיפאית, ואיתו הייתי עושה מסיבות ביחד”.

אתם כבר לא חברים?

“חברים, אבל כבר לא בעסקים ביחד למרות שהוא מופיע אצלנו בקבלות השבת ונותן את הנאמבר האיטלקי שלו. את עוזי לקחתי פעם לפאפוס בשבת בבוקר, אכלנו במסעדת דגים טובה, הסתובבנו וחזרנו בשבת בערב. כיום אני פחות עושה את זה כי הקפריסאים התחילו לגבות מסי נמל גבוהים מאוד. השיקול הכלכלי כבר משחק תפקיד. הייתי שם 170 פעם, והחברים שלי אומרים שאני מכיר את הנתיב האווירי בעל פה. אהבתי מאוד את הגיחות האלו והטסתי הרבה חברים. אני גם עושה מצוות. אולי לא צריך לספר את זה אבל היינו לוקחים ילדים חולי סרטן וילדים קשיי יום לסיבוב בשמי הארץ. אני לא לוקח כסף על זה, הכל מתוך מצווה”.

מה הקשר שלך למוזיקה?

“הקשר למוזיקה זה מקטנות. אהבתי מאוד רוקנרול, ועד היום אני רוקד לגמרי לא רע. פעם היתה סצנה חיפאית של חבר’ה שאהבו לרקוד. היינו מתאספים בימי שישי על הברזלים מול קולנוע עצמון – היה שם דוכן של מפעל הפיס – ומשם היינו יוצאים לנהריה ולעכו”.

ניגנת?

“לא, אבל תמיד הייתי מקושר עם כל מיני אנשי מוזיקה. גם היום אני מקושר עם המון אנשים – אפי נצר הוא חבר טוב שלי, דוד קריבושה הוא חבר טוב – אנשי מוזיקה שהם אושיות”.

איך היתה ההתחלה שלך כמפיק מסיבות?

“התחלתי לעשות עם עוזי סצנות של אירועים לקהל מבוגר. התחלנו במועדון נופר במלון נוף שהיה קטן והכיל עד 100 איש בצפיפות. חיפשנו מקום אחר והלכנו על כל מיני מסעדות, אבל לא כל כך הלך. עשינו פעם אחת ערב במלון תיאודור בהדר שהיה הצלחה גדולה עם כמעט 300 איש. חיפשנו מקומות נוספים ומצאנו את המסעדה המזרחית בתחנת הדלק ברוממה שהיתה לפני ויויניו. שם היינו עושים מדי פעם אירועים והיינו ממלאים את המקום, אבל גם הוא היה קטן מדי. ואז נפתח הביט עם יובל קאופמן שהוא עלם חמד, הוא כמו הבן שלי, והוא לקח את העיר וטלטל אותה ועשה בביט דברים יוצאים מהכלל. דיברנו איתו וקבענו מחיר שהיה הוגן בשביל אתו”ס והוגן בשבילנו, והתחלנו לעשות שם אירועים שהצליחו מאוד. הבאנו זמרים וזמרות, להקת האריות הופיעה קבוע אצלנו. אנשים שרו ורקדו, את לא יודעת איזו שמחה היתה”.

למה הפסקתם אם הצלחתם בביט?

“כשהיינו ביחד הלך לנו בסדר, היינו מביאים הרבה אנשים, אבל מה שחשוב זה הטיימינג, התזמון. אין טעם לעשות הפקה כזאת במקביל להמון מופעים אחרים שמתקיימים באותו ערב בעיר. נפרדנו. עוזי המשיך עוד קצת לבד, אבל כנראה שהיה לו קשה בלעדי והוא עזב את זה לגמרי”.

שיתפתם פעולה גם בטמפל בר?

“בסוף הגענו לטמפל בר. איך התחלנו? הייתי עם עוזי בקבלת שבת בנולה סוקס בנוה שאנן והוא סיפר לי על קבלת שבת חדשה בלב המפרץ ורצה שנלך לראות. יש לי ראש פתוח ואמרתי ‘למה לא, אין מה להפסיד’. ראינו שם שלישיית ג’אז נחמדה מאוד. מי שניהל את זה היה בחור בשם רן פולסקי. אביו עמוס ניגן בפסנתר חשמלי והיה שם עוד בסיסט בשם אודי קז’מירסקי שלצערי נפטר לנו מסרטן בראש והלך תוך שבועיים. בשנת 2012 התחלנו לעשות שם קבלות שבת בכל יום שישי. זה עבד יפה איזה שנתיים. עוזי הביא הרבה קהל, אני הבאתי קהל משלי. היו מגיעים נגנים מהמעלה הראשונה. למשל בשישי אחד היה יום פיצוץ – הופיע אצלנו לואיג’י שהיה זמר בלגי ידוע מאוד”.

איך הגעתם אליו?

“יש לנו חבר אמרגן שהביא אותו לארץ. הצעתי לו להביא אותו לטמפל בר, אז הוא הביא. באותו שישי גם היה זמר צרפתי ידוע מאוד בשם ז’אן פרנסואה מישל, שהלהיט שלו בשנות ה־60 היה ‘Coupable’ והוא שר עוד כמה שירים. יונה יהב הגיע עם אשתו רבקה והיה שמח. הופיעו אצלנו אנשים בעלי מקצועות חופשיים, כמו למשל ד”ר אלדר ברקוביץ’ שהיה סגן מנהל בית החולים כרמל והיום הוא מנהל את בית החולים יוספטל באילת. הוא היה מופיע אצלנו בכל שישי עם הסקסופון שלו. היתה חבורה של אנשים איכותיים שניגנו ואהבו את המוזיקה, וזה לא ברור ומובן מאליו. עם השנים הפאב ראה שהוא כבר לא מרוויח כסף כי באים פחות ופחות אנשים, אז טיכסנו עצה מה לעשות שהפאב לא יפסיד והחלטנו לגבות 20 שקלים כניסה. אבל גם זה לא כל כך עזר, ואחרי כמה זמן הבעלים החליטו להפסיק את קבלות השבת והיתה הפסקה של שנה ומשהו. כל אותו הזמן המשכנו עוזי ואני לעשות את המסיבות בביט”.

 

הטמפל בר מפוצץ. "הפורמט כולל שירים ישראליים ולועזיים" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

 

“האווירה היא משוחררת מאוד”

לוקץ’ הוא מענטש אמיתי, כזה שלא מפסיק לספר בדיחות, בעיקר גסות, וגם בשלן חובב, כזה שנכנס למטבח ויוצא כעבור שש שעות עם ארוחה של כמה מנות ל־15 מחבריו הטובים. במשך דקות ארוכות הוא מסביר לי בפרוטרוט כיצד להכין מרק בויאבז בסגנון ים תיכוני, כולל הדרכה לצורת הגשה. מאז הגירושים הוא ניהל כמה מערכות יחסים ארוכות. הוא מחפש אשה להזדקן איתה ביחד בכיף. סטוצים לא עושים לו את זה.

“תראי”, הוא אומר, “הייתי לאחרונה עם מישהי במשך שלוש וחצי שנים. היום אנחנו ידידים יוצאים מהכלל – תמיד בקשר, דואגים האחד לשנייה. כי מה אנחנו צריכים? אנחנו אלטע קאקרס. אומרים ‘לא טוב היות האדם לבדו’, ואני אומר שזה כן טוב. אפשר לרדת מכל צד של המיטה, אף אחת לא מבלבלת לך בראש”.

אף לא אחד מחמשת ילדיו מתגורר בחיפה. אורן הבכור למד משפטים באנגליה אבל לא עוסק במקצוע ומתגורר בארצות הברית, ארז הוא אדריכל שחי בפריז ובונה בברצלונה, והתאום שלו תומר למד מינהל עסקים ועובד בחברה פיננסית בתל אביב. שתי התאומות רלי ומור הן עורכות דין שמתגוררות בתל אביב. יש לו נחת מהנכדה הגדולה, בת 18, שעשתה עלייה והתגייסה לצבא.

לאחר שנה הפסקה חזרת לקבלות השבת בטמפל.

“יום שבת אחד היינו אצל אלי זיידנברג בבית והיתה שם גם נועה גוטפריד, שהיא מנהלת הפאב. היא הציעה לנו לחדש את קבלות השבת. עוזי אמר שהוא לא רוצה – הוא רצה לעשות קבלות שבת בסליק במרכז הכרמל. אין שום בעיה, יש מקום לכולם. איחלנו לו הצלחה. ואז התחלנו זיידנברג ואני לעשות קבלות שבת לפי פורמט שאני יצרתי – פעם בשלושה שבועות, כדי שהקהל יהיה רעב, שיתגעגע. הפורמט כולל שירים ישראליים ולועזיים, ולאט לאט זה תפס תנופה. הבאנו אמנים טובים שמצאנו בכל מיני מקומות. יש לנו את הקבועים – צמד Unforgettable עם מריאן רוזנברג ויוסי דרום ששרים שירי שנות ה־60. יש לנו את להקת בלי חזרות והם מדהימים – זיידה על הגיטרה, דניאלה תימסית הזמרת וישראל גרזון על הגיטרה. הם שרים את כל סוגי השירים שיש בעברית ובלועזית”.

זה לא חוזר על עצמו?

“בכל פעם מביאים אמן אחר”.

אבל השירים הם אותם שירים, כמה כבר אפשר לחדש?

“מחדשים. התוצאה מדברת בעד עצמה. אנחנו מפרסמים, ומיד המקום סולד אאוט. באים אלינו מקצרין, מאמירים, תל אביבים וחדרתים. מכל הארץ מגיעים כי שמעו על קבלות השבת של הטמפל בר. כולם רוקדים יוונית, סלואו, רוקנרול, ריקודי עם. אין הרבה מקום כי המקום צפוף, אבל השמחה רבה ואנשים נהנים בצורה בלתי רגילה. מגיעים אנשים מכל המינים והסוגים – מצד אחד רופאים ומצד שני מוכרי ירקות נפלאים, וזה לא מפריע, יש סימביוזה טובה. מהניסיון שלי, אין מקום בארץ עם אווירה כמו בטמפל, ואני אומר את זה באחריות. אנשים באים בחבורות גדולות, אבל גם יש נשים שבאות לבד, הרי גם להן מגיע מקום לרקוד. בטמפל כולם רוקדים עם כולם, זה לא זוגות, והאווירה היא משוחררת מאוד”.

משלמים כניסה?

“תראי, יש נשים שבאות להסתכל ולראות, אולי משהו טוב ייפול עליהן, אז הן שותות קולה ויושבות. אבל אנחנו עלינו על זה ובאמת לא רוצים לפגוע לאף אחד בכיס. אנחנו לא לוקחים כניסה, אבל לוקחים מינימום הזמנה – 50 שקל. זה מקובל. יותר ממקובל. אחר הכל, הם באים לשמוע מוזיקה לייב, לא איזה די.ג’יי”.

הזכרת את יהב שהיה מגיע לקבלות שבת, והבחירות ממש מאחורינו.

“אני מכיר אותו מאז שהייתי בן 16 ואפילו עזרתי לו בבחירות הראשונות שבהן התמודד. בשנים האחרונות בחיפה אנשים החלו להתמרמר, ולדעתי הבעיה של יהב היתה הדברור שלו. לא ידעו להציג אותו כמו שהיו צריכים. הוא עשה דברים נהדרים בעיר. לכי לעיר התחתית – אין שולחן פנוי. זה לא היה לפני חמש שנים. היה שם שוק רוכלים, שוק תורכי שהיה מגעיל, ומה שיש שם היום זה הכל עבודה של יהב. פסטיבל הסרטים זה גם עבודה שלו, גם שדרות בן גוריון זה שלו, אבל אין מי שיספר על כך לתושבים. אני לא אומר שיהב לא עשה טעויות – אין אדם שחף מטעויות – אבל הבעיה הגדולה היתה שהוא היה מקובע עם אותם אנשים. לא היה לו איזה ממזר אחד שהיה גורם להיראות לגמרי אחרת בציבור. אתן לך דוגמה איך הראש שלי עובד. לפני עשר שנים נזרק רימון על פאב במוריה. הייתי בטוח שזה בגלל דמי חסות ואמרתי שרק זה חסר לנו, דמי חסות על ציר מוריה. באותו יום הרמתי טלפון ליהב ואמרתי לו שהוא ואני הולכים לבלות באותו ערב בפאב הזה. אם ראש העיר מגיע בערב למקום שבו נזרק רימון בבוקר, המשמעות היא שהוא לא פוחד להגיע. זה היה הראש שלי. הגעתי בערב, הוא כבר היה שם, מוקף בהמון צעירים, אבל לא ידע איך לדבר איתם. מה אתה צריך לעשות? לחבק את הצעירים, לצאת מהמשרד הממוזג שלך, לצאת אל העם. לך למשפחות בקרית שפרינצק, חבק אותם ושאל מה הם צריכים. תיקון מדרכה? לך תעשה את זה נקודתית. כמה עולה לתקן מדרכה? כמה עולה שיפוץ קטן? תעשה לך יחידה קטנה של עזרה ראשונה שתדע לעשות את כל התיקונים הקטנים. את זה הוא לא עשה, ולכן אנשים התחילו לא לסמפט אותו, ואני אומר זאת בשפה מאוד עדינה. התחילה מין תנועה כזו של אנשים שכל אחד מלכלך עליו יותר. אבל בנטו, אם מסתכלים על מה שהוא עשה במשך 15 שנה, אז הוא עשה דברים יפים. אבל היו גם דברים לא נחמדים כמו האנטנה בגולדה שגרמה להרבה אנשים לומר ‘רק לא יונה’. הוא היה צריך לשבת עם התושבים, לשמוע מה מפריע להם ואיך אפשר לפתור את זה בעזרת אנשי מקצוע, אבל הוא לא עשה את זה. אי ידיעה מביא לפחד, אז תרגיע. אגב, הייתי פעיל נגד האנטנה”.

ומה דעתך על עינת קליש רותם שמחליפה?

“היא נראית לי אשה רכרוכית שמצטלמת יפה מאוד. היא צעירה, אבל מהניסיון שלי איתה בנושא האנטנה, כשפניתי אליה וביקשתי ממנה כחברת מועצת העיר להגיש שאילתה בנושא, היא אמרה שהיא תטפל בזה אבל לא עשתה כלום. פניתי לאביה או לאבא של הבעל שלה, והוא אמר שישאל אותה איפה הדברים עומדים, אבל היא לא זכרה בכלל שדיברתי איתה. הוצאתי את כל ההתכתבות איתה, הכל כתוב, והראיתי לו. מאז לא שמעתי ממנה. ביקשתי מאביהו האן להגיש את השאילתה כדי שנדע כמה כסף עיריית חיפה מרוויחה מחברות הסלולר שמציבות אנטנות על מבני ציבור. תוך שלושה שבועות היתה תשובה. למה היא כזו טפלון בכל מה שקשור לאיכות סביבה? יהב עדיף ממנה פי עשרה. עדיף לי אדם עם ניסיון, אריה זקן שאני יודע על כל המגרעות שלו אבל גם את כל המעלות שלו, ולא לקחת מישהו חדש. יכול להיות שהיא מתכננת ערים טובה, היא גם מאוד מלומדת, אבל אני מכיר הרבה אנשים מלומדים שהם טיפשים גמורים”.

בוא נסיים עם בדיחה.

“שני בני 90 נפגשים. אחד, עם מבטא יידישאי אומר ‘הייתי אצל הדוקטור והוא נתן לי כדורים שעושים לי זיכרון חד כמו סכין. אני זוכר כל דבר, כאילו אני בן 16’. חברו שואל אותו ‘נו, ושם הכדור?’. ‘רגע, רגע’, הוא מנסה לזכור, ‘נו, איך קוראים לפרח שגבר נותן לאשה שהוא אוהב?’, הוא שואל. ‘שושנה’, משיב החבר. ‘שושנה’, הוא צועק, ‘איך קוראים לכדור שהרופא רשם לי?’. יודעת מה בא אחרי גיל העמידה? הגיל הרך. אבל אולי לא כדאי להכניס את זה לכתבה”.

 

חוגגים בטמפל בר. "הופיעו אצלנו אנשים בעלי מקצועות חופשיים" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון


 

כל הידיעות החמות בעיר אצלך במייל

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר