הרבה שמות של מפורסמים נזרקו לחלל האוויר בביתו המטופח מאוד של הזמר עוזי אברהם בשכונת כרמליה: אברהם דשא פשנל, אורי זוהר, אריק איינשטיין, בני ברמן, אסתר ואבי עופרים, נעם סמל, רפי שאולי, עוזי פוקס, שלמה גרוניך, אפילו קליף ריצ’רד. אבל אנחנו ננעלנו על אחד, שהיה עבורו הרבה יותר מסתם עוד שם מוכר אלא חבר ילדות שאיתו עשה כברת דרך ארוכה בחייו היותר מדי קצרים. משה ברנד, לימים מייק ברנט.
הייתם חברים טובים?
“היינו חברים ממש מתחילת הדרך. התחלנו לשיר ממש באותו היום. היינו חברים מאוד מאוד קשורים האחד לשני. לא אשכח שהיינו יושבים על הספה בבית הורי בבת גלים, ברחוב יזרעאל, שהיום נקרא כספי, בתקופה שבה התחלנו לשיר הוא ואני. היינו צריכים לכתוב שירים”.
מה זאת אומרת צריכים?
“מייק לא ידע שפות. היינו צריכים להעתיק שירים בצרפתית, באיטלקית ובאנגלית. היינו מביאים תקליט לונג פליי שמנגן במהירות 33, מורידים את המהירות כדי שיתנגן לאט יותר ושנצליח לכתוב את המילים על דף בעברית עם ניקוד, וככה הוא היה משנן את המילים. באותה תקופה הוא הופיע ברונדו במלון דן כרמל, ולבקשתו הייתי מגיע כדי לשמוע שהוא לא עושה טעויות ושהוא אומר את המילים בצורה מדויקת”.
חוזה בפינגווין ובכליף
אבל בואו לא נקדים את המאוחר. אברהם, כיום בן 74, נחת בסצנה החיפאית בשנות ה־60 עם להקת הנוודים שאותה הוא הקים ושלימים הפכה לנערי החצר. לטענתו, היא נחשבה ללהקה ברמה הלאומית. “התחלנו להופיע במועדון תלפיות”, הוא משחזר, “אגב, אבא של בני דויטש ז”ל מהעירייה היה הבעלים של תלפיות, ובני הסתובב לי בין הרגליים כשהיה ילד. זה היה מוקד מדהים וכל החיפאים היו מגיעים לשם. ערב ערב שרנו את להיטי שנות ה־60, וכך התחילו לשמוע עלינו, שיש משהו בלתי רגיל בחיפה, והציעו לנו חוזה במועדון ארבל בטבריה. טבריה בזמנו היתה תוססת מאוד. כל הלהקות היו מופיעות שם, וזה היה הכיוון שלנו. לכן הקמנו להקה שהיא פרופר למועדוני לילה יוקרתיים. נתן מינסקי היה הגיטריסט, מאיר (מייק) להב הבסיסט, דדי שלזינגר הקלידן, והמתופף היה גדליה סגל. מאוחר יותר, ככל שהתרחקנו מחיפה, חלו שינויים בהרכב. בטבריה הופענו עם ג’ימי לויד”.
ציינת שזו היתה ה-להקה בארץ, מי הכיר אתכם?
“שמעו עלינו. יום אחד הגיע בני ברמן לטבריה וביקש שנבוא להופיע במקום שהוא פתח בנתניה ונקרא האוהל הבדואי. הופענו שם מדי ערב והיה מפוצץ, והשוס היה שבאמת היה בדואי שישב באמצע עם הכלי שבו טוחנים את הקפה ונתן לנו קצב. זה נתן אפקטים לא רעים בכלל. רצה הגורל ובשנת 67’ נקראנו לדגל כשפרצה מלחמת ששת הימים. הייתי טנקיסט. הקטע שלי הוא שבצבא רצו להכניס אותי ללהקת חיל השריון. שאול ביבר, שהיה קצין החינוך של השריון, רצה שאכנס ללהקה, אבל אני רציתי להישאר עם החבר’ה שלי הטנקיסטים עד סוף ימי. הוצבנו בקונטילה בסיני, ושם נלחמנו כדי להוריד את הצבא המצרי דרומה. עשינו להם תרגיל הסחה והצלחנו. נשארנו שם יומיים ואז העלו אותנו לרמת הגולן על טריילרים. תקעו אותנו בין העצים בראש פינה ליום-יומיים, וביום שישי בבוקר קיבלנו הוראה לעלות על הטנקים ולנוע לרמת הגולן. כבשנו את הרמה עם גדוד 129 שמנה כ־30 טנקים. בסוף נשארו שני טנקים, ואני הייתי באחד מהם”.
בוא נתמקד במוזיקה.
“לאחר המלחמה ירדתי ישר לאוהל הבדואי לאסוף את הכלים. הבדואי כבר לא היה שם, והעסק התפורר לגמרי בגלל המלחמה. ואז קיבלתי חוזה להופיע בפינגווין בנהריה. זה כבר היה צעד אחד קדימה לפני הפסגה. חגגנו שם והיתה הצלחה בלתי רגילה. נהריה היתה עיר קיט, עיר נופש, והיתה המוקד באותם ימים”.
מה שרתם?
“שרנו רק בלועזית – ביטלס, ביץ’ בויז, הצלליות, קליף ריצ’רד. היתה לנו הופעה מיוחדת עם נעימות קלאסיות שנתנו להן ביט אחר. היה מדהים. רצה הגורל והגיעו אלינו מכליף ביפו, שהיה המועדון הכי מצליח בארץ. לא היה לו תחליף, המועדון מספר 1 בישראל. ערב ערב הופענו שם משנת 1968, עם הצלחה בלתי רגילה, עם כתבות בעיתונים, עם צילומים. היינו נטו להקה של הופעות במועדוני לילה, לא הקלטנו שום חומר מקורי ועל זה הושתת הסיפור שלנו. באותה תקופה מייק חזר לארץ לאחר מסע הופעות עם הלהקה שהקים יונתן כרמון – להקה של זמרים ישראלים שיצאו להופעות ברחבי העולם. הוא חיפש אותי כי לא היה לו מקום לישון. הכנסתי אותו לביתי והוא רק רצה לשיר. הקשרים שלי עם כליף היו חזקים וביקשתי מהבעלים חיים לוי שייתן לו צ’אנס. סידרתי למייק אודישן, הוא עלה לבמה ושר את ‘דליילה’ של טום ג’ונס. סיים לשיר, מחאו לו כפיים והוא אמר Thank you לקהל. באותו רגע נסגר הסיפור. זרקו אותו מכליף”.
למה?
“כי חיים לוי אהב ישראליות לשמה. אתה בא לשיר, תגיד תודה רבה, אל תשחק את המשחק. מי אתה? אתה לא איזה זמר תוצרת חוץ. הוא ממש העיף אותו בבושת פנים מכליף. מייק נשכב אצלי בדירה, בכה כל היום, מהבוקר עד הלילה, ולא רצה לצאת מהבית. הוא היה כמו שבר כלי, כי גם היה טיפוס עדין מאוד. כל דבר היה מעצבן אותו. גם בדן כרמל, כשהיו מעצבנים אותו, הוא היה זורק את המיקרופון ובורח למסדרון. היה נורא רגיש. הוא גדל גם בבית לא נורמלי. לא נורמלי זה קצת קיצוני, אבל הוא היה דור שני לשואה, וכל הילדים האלה גררו איתם על הדבשת הרבה מאוד מטענים. נורא כאב לו. אמרתי לו שעוד מעט אני חותם חוזה עם מלון דן בתל אביב ושאני כבר אסדר לו משהו. זה היה המוקד של הבוהמה התל אביבית. יום אחד הגיע לשם אמרגן מטהרן וביקש לדבר איתי אחרי ההופעה. הוא רצה שאחתום על חוזה הופעות בטהרן, אבל הצבתי לו תנאים. רציתי את הלהקה שלי איתי וגם רציתי לסיים את החוזה בדן. הוא לא היה יכול לחכות חצי שנה ולא רצה את הלהקה כי הוא כבר בנה תזמורת של 18 איש שתופיע במועדון הלילה הכי גדול במזרח התיכון וחיפש רק זמר. הבאתי את מייק לשיר בפניו, ובאותו ערב החוזה ביניהם נסגר. מייק טס לטהרן, חזר אחרי שבועיים וספרנו את הדולרים שהוא קיבל. הוא חזר לשם לתקופה של כמה חודשים נוספים. באחת מההופעות היתה הזמרת הצרפתייה סילבי וארטאן שהתפעלה מכישרונו והבטיחה לו עתיד מזהיר בצרפת”.
היא לא טעתה.
“מייק נסע לפריז, אבל התלונן בפני שהוא נמצא בכלוב ושהוא שבוי של האמרגן שלו. לא נתנו לו לזוז, כל הזמן היו עליו מעקבים. הוא לא אהב את זה, הרגיש חנוק”.
עוזי אברהם ולהקת נערי החצר
שירים על גג האוטובוס
“Laisse Moi T’aimer” היה השיר הראשון שברנט הקליט בפריז, והוא בוצע לראשונה בפסטיבל המוזיקה הבינלאומי מידם בינואר 1970. הסינגל שיצא למחרת נמכר תוך שבועיים ב־50,000 עותקים. ב־1973 הופיע ברנט ב־250 קונצרטים, ובסוף אותה השנה חתם על חוזה הפקה עם סימון וינטרוב והמשיך להופיע במאות הופעות. ב־22 בנובמבר 1974 הוא קפץ ממרפסת חדרו של וינטרוב בקומה החמישית במלון בז’נווה, אך נפילתו נבלמה במרפסת בקומה השלישית. הוא שבר את רגלו ובילה כשישה שבועות בבית החולים. בזמן הזה הוא שוחח בטלפון עם אברהם, החבר מבת גלים שלא צפה את הבאות. ב־25 באפריל 1975 שם ברנט קץ לחייו בקפיצה ממרפסת דירה בקומה השישית ברובע ה־16 בפריז. בן 28 היה במותו, בשיא תהילתו.
איך הגבת כששמעת שהוא התאבד?
“התכנסתי בתוך עצמי. זה היה בשבילי שוק לא נורמלי. הבנתי ממומחים שאם בן אדם מנסה להתאבד בפעם הראשונה, ברוב המקרים הוא לא ינסה בפעם השנייה כי הוא כבר קיבל את המכה ואת השוק. לכן כל כך נדהמתי”.
הוא הזמין אותך אליו לצרפת?
“לא הייתי אף פעם בצרפת. דיברנו בטלפון, נפגשנו כשהוא הגיע לארץ ושמרנו על קשר עד הסוף, אבל לא הייתי אצלו”.
יש מצב שהוא שכח אותך עם ההצלחה?
“כשבן אדם חווה הצלחה כזו גדולה טבעי שהוא יתרחק, הבנתי את זה. השמירה על חברות לא תמיד עובדת. זה גם קשור לאיזה טיפוס אתה. אצלי למשל אין את הקטע הזה. אצלי חבר נשאר חבר לכל החיים”.
הוא הרים את האף?
“הוא לא בדיוק הרים את האף. הבעיה היא שלא נתנו לו לשמור על קשר. האמרגן וכל האנשים מסביב מנעו ממנו להתקשר. הם חשבו שאם הוא ידבר עם חברים מהעבר הם יכניסו לו לראש כל מיני שטויות. הוא היה ממש בהסגר טוטאלי. הוא היה מאוד רגיש וכנראה שלא היה מתאבד אם הוא לא היה כזה פגיע”.
מה אנחנו לא יודעים על מייק?
“הגבהים האלו שהוא היה מגיע עם הקול שלו, הוא היה עובד על זה, עושה המון חזרות עם עצמו והיה מתאמן שעות. גם איתי הוא היה עושה חזרות, שעות של חזרות. כל המוזיקאים החיפאים היו מתכנסים בכל ערב במולן רוז’ בהדר לאחר שהיו מסיימים את ההופעות. בסוף הערב היינו יורדים ברגל הביתה כי לא היה לנו הרבה כסף. הייתי חוזר לבת גלים ובדרך מלווה את מייק לבית הוריו ברחוב שרה. שם היינו נפרדים. אבל בדרך, ליד מגדל הנביאים, היה מוסך של אוטובוסים. לאוטובוסים הישנים היה סולם מאחורה שהוביל לגג, שם היו שמים את המזוודות. היינו עולים לגג ומתחרים בינינו מי שר יותר גבוה. כמובן שהוא ניצח אותי”.
איך היו יחסיו עם נשים?
“מייק אהב מאוד את עצמו. לא היתה לו בעיה עם נשים, הוא היה פלייבוי לכל דבר. אין ערב שהוא לא היה עם מישהי. הוא היה טיפוס מתנשא מאוד עם נשים”.
הוא היה הולך עם מעריצות?
“כן. דבר שהיה מוצא חן בעיניו הוא לא היה מוותר עליו, אבל עם קטינות הוא לא יצא אף פעם. היה לנו סיפור משותף. לי יש אשה שבדית שקוראים לה גיטה. גם החברה שלו, שהוא היה מאוהב בה, היתה שבדית שקראו לה גיטה. הוא אהב אותה והיא היתה מאוהבת בו. אפשר להגיד שהיא היתה אהבת חייו. היא היתה קשורה אליו מאוד”.
אברהם מקפיד להגיע בכל שנה לאזכרה בבית הקברות בחיפה. עם האח צביקה ברנד הוא לא בקשר. “הקשר שלו עם מייק לא היה בשמים”, הוא טוען, “אני יודע זאת אישית. הקשר בין האחים היה קר מאוד, ועל כך יעידו כל החברים”.
הוא פתח עצומה לקרוא לאחת מהכיכרות בעיר על שמו של חברו, אך ללא הצלחה. “הבעיה היא שכל הפוליטיקאים למיניהם רוצים שיקראו את הכיכרות על שמם”, הוא אומר.
עוזי אברהם ולהקת הנוודים
100,000 לירות בלוטו
לפני 15 שנה הקים אברהם את מועדון מעריצי שנות ה־60, ה־70 וה־80 בישראל. הוא מקיים ערבי מוזיקה במועדון הביט כבר ארבע שנים, ופעם בשבועיים הוא עורך קבלות שבת בסליק. “בשבילי ערבי השירה הם תחביב”, הוא מסביר, “זה ממלא את הפורקן, את מה שאני אוהב ואהבתי כל הזמן. שנות ה־70 היו הטופ שלי מבחינה מוזיקלית ואז הכרתי את אשתי בקפה רוול. כשהחלטנו להתחתן היא אמרה את זה מאוד פשוט – היא לא רוצה זמרים. פניתי לעסקים אבל המוזיקה תמיד היתה בלבי. יש לי מיני אולפן בבית, שם אני עושה הקלטות”.
חיפה של היום דומה לחיפה של פעם?
“אין מה להשוות. פעם היה פה הרבה יותר תוסס. היו דיסקוטקים, מועדוני לילה ברמה גבוהה. היום יש רק בתי קפה ואנשים תקועים בתוך הניידים שלהם. זה הבילוי היחיד פה”.
הגשמת את החלומות שלך כזמר או שיש לך עדיין לאן לשאוף?
“אין לי שאיפות, אבל כן מדגדג לי להוציא דיסק למזכרת. זה רעיון שמתבשל. אני מעלה דברים ליוטיוב. קוראים לי עוזי מאה, ככה מכירים אותי במדינה מאז שנות ה־70”.
למה?
“בגלל שזכיתי ב־100,000 לירות בלוטו, שווה”.
עוזי אברהם, היום ועם ולהקת נערי החצר. "פעם היה פה הרבה יותר תוסס"
