רבים לא יודעים זאת, אבל לפני כשנה קיבלה העיר התחתית חיזוק משמעותי מאוד ועתיר אבק כוכבים של שושלת ידועה בעולם האמנות הישראלי והבין לאומי. נדב ראוכוורגר, בנו של הצייר היפואי המפורסם יאן ראוכוורגר, ואשתו גילי אילן, אמנית יוצרת בעצמה, פתחו דווקא כאן את דווקא – סטודיו לקרמיקה.
ראוכוורגר (29) ואילן (30) נפגשו במחלקה לקרמיקה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים. הוא היה פרשמן, היא בשנה ב’, וכתוצאה מהשעות הארוכות שהתלמידים בילו בחדר הגבס – כי הרי אי אפשר להכין את שיעורי הבית בבית – נולד רומן ובעקבותיו נישואים אזרחיים.
אילן נולדה בארצות הברית להורים בשליחות (אביה סמנכ”ל תפעול בסטארפלסט ואמה מחנכת), וכשהיא היתה בת שנתיים חזרה המשפחה לחיפה. היא למדה בבית הספר חוגים, התגייסה והוצבה בלשכת הגיוס בעיר.
“אחרי הצבא טיילתי בהודו”, היא מספרת, “וכשחזרתי משם התחלתי מיד לחפש את התחום שבא לי לעסוק בו – ללמוד או להתמקצע בו יותר – כי אני לא שקטה, תמיד חייבת לעבוד ולעשות דברים עם עצמי. בעבר למדתי צורפות וגם בהודו עסקתי בזה, כמו גם ציור. בסוף הפור נפל דווקא על קרמיקה – משהו שהתנסיתי בו בכיתה ב’. לאחר שדיברתי עם אנשים התחלתי ללמוד במחלקה הזו כי היה נראה לי מעניין קרמיקה. הכנתי תיק עבודות, התנסיתי קצת בחומר, ולגמרי נזרקתי על זה. בהתחלה רציתי זכוכית כי זה מה שעניין אותי בעקבות התערוכה של צ’יהולי במגדל דוד שהרשימה אותי מאוד, אבל כשהגעתי למחלקה התאהבתי בחומר, וזכוכית פתאום קצת פחות עניינה אותי”.
ראוכוורגר נולד ביפו, וגם אמו עוסקת באמנות ומלמדת תחריט, כמו גם האב שלימד הרבה שנים בכל בית ספר לאמנות אפשרי.
“התגלגלתי ללימודי קרמיקה בזמן הצבא”, הוא מספר, “לומר ‘מילדות’ זה לא נחשב. עשיתי כמה קורסים בבית בנימיני, שזה מרכז הקרמיקה בתל אביב, ושם נודע לי על לימודי קרמיקה בבצלאל. ניסיתי, התקבלתי ונסעתי ללמוד שם במשך ארבע שנים”.
ידעת כילד שאתה הולך להיות אמן?
“לא”.
אילן: “ניסית לברוח מזה, לא?”.
ראוכוורגר: “בהתחלה הלכתי לכיוון של מוזיקה והייתי יכול להמשיך עם זה, אבל בגלל שהלכתי לקרמיקה עזבתי את המוזיקה. הדבר היחיד שנשאר לי מעולם המוזיקה זה שאני מתקלט פעם בכמה זמן”.
למה ללכת ללמוד קרמיקה במשך ארבע שנים? לא מספיק לעשות קורס אובניים במתנ”ס?
אילן: “כשאת לומדת את זה את מבינה שלא. יש הבדל גדול מאוד בין אנשים שסיימו ארבע שנות לימוד, התמחו בחומר הקרמי שממנו נגזרים הרבה חומרים, ולומדים לעבוד בכל תחום כמעט שנוגע לעבודת יד. יש שוני גדול מאוד בין אלה שלומדים כמו התלמידים כאן אצלנו לאלו שעושים קורסים מקצועיים ולימודי תעודה”.
ראוכוורגר: “הלימודים הם מקיפים מאוד כי אתה לומד את הטכנולוגיה שעומדת מאחורי זה, את ההיסטוריה. אתה לומד להרכיב לעצמך שפה משלך – לא רק לעשות כוס עם צבע לבן אלא לבחור באיזה חימר להשתמש ואולי להמציא את סוג החימר בעצמך, להכין אותו לבד ולהתחיל את העבודה מאפס. לא מכינים לך את הדברים מראש”.
גילי אילן. "אנחנו לא יכולים לא להיות ביחד"
רוצים להישאר מעודכנים?
“אנחנו די מבסוטים”
במהלך השנה השלישית ובמסגרת חילופי סטודנטים טסה אילן לאמסטרדם וראוכוורגר הגיע לבקר אותה. השניים הוזמנו על ידי מורה מבצלאל שהרצתה במרכז קרמיקה גדול בדרום הולנד לעשות אצלה התמחות – חוויה מעשירה שאותה הם זוכרים עד היום. בניגוד לבעלה, אילן לא התנסתה באובניים אלא בחרה בתחום של עיצוב קרמי, כלומר עיצוב מודלים בגבס או בחומר אחר, הכנת תבניות ועבודה עם יציקות של חומר קרמי, שזה קצת יותר כמו של פעם.
“כל החרסינה והפורצלן והסטים של התה נעשים באותה טכניקה”, היא מסבירה, “זה התחום שלי. בהולנד, כשהייתי רחוקה מהלחץ של הגשות בבצלאל, התחלתי בליין של תכשיטים שמשלבים פורצלן וטקסטיל. זה התחיל כסייד קיק ליד הלימודים, כשהמטרה היתה לבחון מה קורה עם זה במשך הזמן. היום זה התחום הראשי שלי, זו הפרנסה שלי”.
עם סיום הלימודים שכרו השניים דירה בתל אביב, וראוכוורגר זכה במלגה שבמסגרתה הוא קיבל סטודיו לשנה בבית בנימיני – אותו מקום שבו למד כמה קורסים בצעירותו. תמורת השימוש בסטודיו הוא היה אסיסטנט בשיעורים, ואילן יצרה תכשיטים בפינה קטנה שהפכה לסטודיו בביתם. לאחר שנה, כשהם היו צריכים לחדש חוזה לדירה והסטודיו שהוא קיבל נלקח ממנו, הם נאלצו לחשב מסלול מחדש.
ראוכוורגר: “כל האפשרויות היו פתוחות בפנינו. יכולנו לעבור לאירופה בגלל שאני מחזיק בדרכון גרמני או לאמריקה בגלל האזרחות של גילי, אבל בחרנו להתמקם בחיפה כי המחייה והמגורים כאן הם זולים יותר. יכולנו להמשיך לעבוד ולהתפתח בלי לחשוב יותר מדי על מאיפה יגיע הכסף לשלם את החובות ואת התשלומים שיש לאזרח לשלם”.
אילן: “ספייס כזה במחיר הזה לא היינו מוצאים בתל אביב, וזה מאפשר לנו לעבוד ולהתקיים פה. רוב האנשים שאנחנו מכירים נאלצים לעבוד בעוד עבודות בשביל להתקיים”.
אחרי הלימודים היה ברור לכם שתתפרנסו מאמנות?
ראוכוורגר: “כן. זה אמנם לא קל, אבל בגלל זה אנחנו מלמדים”.
אילן: “זה מתגמל מאוד וגם נחמד. האינטראקציה הזו משאירה את המוח בחקר ובלמידה”.
איך הגעתם לעיר התחתית?
ראוכוורגר: “לספר על קמיל סרי?”.
אילן: “כשהתלבטנו אם לעבור לחיפה עלו לנו כל מיני רעיונות, ואחד מהם הגיע מאותו קמיל סרי – בחור נחמד שיש לו סטודיו בעין הים. בעצם זה היה הסטודיו של ישראל בנקיר – קרמיקאי חיפאי ידוע שכבר אינו בחיים. המשפחה שלו עדיין משמרת את הסטודיו כחלל קיים, יש שם תנורים מיוחדים שהוא בנה ואת כל האביזרים. סרי רצה להעניק לקרמיקאי צעיר את הסטודיו בחינם כדי שיהיה לו מקום לעבוד בו, ועל הדרך להנציח את שמו של בנקיר. הקשר נוצר דרך בית בנימיני, והוא רצה שנדב ישתמש בסטודיו. מפה לשם עברנו לחיפה אבל זה עוד לא קרה”.
מי זה הבחור ומה הקשר שלו לבנקיר?
ראוכוורגר: “הם גדלו באותו בניין והיה להם קשר חזק מאוד. כתוצאה מהקשר הזה הוא לא מצליח להשמיש את המקום כי הוא לא רוצה לזרוק שום דבר, יש לו קשר הדוק לכל חפץ. הוא ארכיאולוג ראשי של מרחב צפון ויש לו אוסף מטורף של כל הכלים של בנקיר. הוא הציג את הכלים בתערוכה בבית בנימיני, וכך נוצר הקשר. הוא שאל את האחראית בבית בנימיני אם היא מכירה קרמיקאי שמחפש סטודיו בחיפה, והיא הצביעה עלינו. בסוף זה לא יצא אל הפועל וחיפשנו מקום אחר בחיפה – שוק תלפיות, העיר התחתית, הכרמל, בית אורן”.
אילן: “הכי רצינו פה אבל לא היה חלל פנוי, ואז פתאום במקרה, דרך מינהלת העיר התחתית, הפנו אותנו לבעל הבית. בהתחלה חשבנו להיכנס עם קבוצה של אמנים והיה איזה דיבור על שיתוף פעולה, אבל זה לא קרה. לאף אחד לא היו מספיק ביצים לעשות את מה שהוא רוצה. לנו, שבאנו מתל אביב, שכר הדירה לא נשמע יקר, ופשוט התחלנו. המקום בעיקרו שלנו ואנחנו די מבסוטים”.
למה דווקא?
“זה התחיל מדווקא חיפה ומדווקא קרמיקה. מה עוד היה?”.
ראוכוורגר: “דווקא זה גם כינוי שלי – נדבקא”.
אתם בחיפה כדי להישאר?
“בינתיים כן. אני לא יודע לגבי עוד 20 שנה קדימה אבל בינתיים כן. אני לא מרגיש שאני צריך להתקבע על מקום קבוע, גם אם יש ילדים ועבודה והרבה מחויבויות. כל עוד אנחנו צעירים תמיד אפשר לעבור. זה אפילו טוב מדי פעם לעבור ולשנות אווירה. אז נראה. אבל בינתיים אנחנו נהנים מאוד”.
אילן: “זה הפתיע אותי שאמרת את זה, כי אתה מאוד ‘על חיפה’. אתה מפתיע”.
לא ברור למה אתם לא בניו יורק.
ראוכוורגר: “הבעיה שיש לי עם חוץ לארץ היא שאני תמיד מרגיש שם נורא קטן ולא מיוחד. סטודיו לקרמיקה יש בכל פינה בניו יורק. בארץ גם יש הרבה, אבל לכל אחד יש איזה טוויסט משלו. פה אנחנו מביאים משהו באמצעות הכלים שאנחנו מייצרים, וכל האובייקטים שאנחנו עושים פה נותנים איזשהו פן מיוחד. זה לא עוד סטודיו לקרמיקה רגיל”.
מה באמת הייחוד שלכם?
“הייחודיות של הסטודיו היא שמצד אחד אנחנו עובדים בעיקר עם פורצלן, מנסים להגיע לרמת גימורים שלא מתפשרת ויש הנחייה דקדקנית מאוד, ולפעמים זה קצת מכביד על התלמידים, אבל מצד שני, תוך חודשיים תלמיד יכול לייצר כלי יפה מאוד שבנוי בצורה מדויקת וברמת גימור טובה מאוד. הטכניקות הן מגוונות”.
אילן: “כל אחד מאיתנו מביא קצת מהתחום שלו. אני מתעסקת בטקסטיל, בתכשיטים ובתבניות. בבצלאל חקרתי טקסטיל שטבלתי אותו בחומר יציקה ושרפתי אותם יחד. זה היה קצת יותר מחקר, ועכשיו אנחנו מנסים כל הזמן לפתח את זה – איך לצאת מזה לאובייקטים קצת יותר פיסוליים או דקורטיביים. נדב לקח את המקום שלו של האובניים, ושילבנו יציקות עם עבודת אובניים. כל כלי מקבל את הטקסטורה המיוחדת שנדב יוצר על האובניים בעיבוד נוסף. עדיין לכל כלי, גם אם הוא שטאנץ או קופי פייסט, יש את האופי שלו ואף פעם לא יהיו שניים דומים. הרפטטיביות של הטקסטורה הזו מדברת משהו טקסטילי מאוד. קשה לגעת בזה, זה חי. זה קצת מדבר על המתח שלנו, של הטקסטיל והקרמיקה, הקשה מול הרך. כשהתלמידים באים לכאן הם יודעים שהם יכולים להתנסות בכל. הם לא חייבים רק אובניים או רק עבודת יד”.
הרבה תלמידים לומדים פה?
“כן, עכשיו יש הרבה מאוד, טאץ’ ווד. אנחנו פה מפברואר, ואפשר לומר שאנחנו בתפוסה מלאה. אולי נפתח עוד קורסים, אבל זה כבר תלוי באיזון של כמה אתה יוצר ועושה את הדברים שלך כאמן וכמה אתה משועבד לעבודה. עכשיו אנחנו מתלבטים אם לעבור לחלל אחר ברחוב ממול, נתן קייזמן. הוא בערך באותו גודל אבל מחולק אחרת. אנחנו רוצים לשלב סטודיו משותף אבל שלכל אחד יהיה את הספייס שלו. אני צריכה מקום נקי, והקרמיקה היא מלכלכת. כיף לנו להיות ביחד כל היום, ליצור וללמד. אנחנו נשארים פה עד הלילה”.
איך זה באמת להיות כל היום ביחד?
“זה עובד לנו טוב. תכלס, כבר מתקופת הלימודים הבנו את זה. כולם שואלים אותנו את השאלה הזו. אנחנו לא יכולים לא להיות ביחד. לפעמים אנחנו בנפרד וזה נחמד, אבל גם קצת מוזר. להיות פה לבד זה לא כמו להיות ביחד. מה אתה אומר, נחמד לך שאני לא בסטודיו?”.
ראוכוורגר: “נחמד לי כשאת בסטודיו ונחמד לי כשאת לא בסטודיו. בקיצור, נחמד להיות בסטודיו”.
נדב ראוכוורגר. “ההשראות שלי מגיעות מהעולם הקלאסי"
“חולם בקטע טוב”
השיעורים הם כאמור בתפוסה מלאה, וגם מבחינה אמנותית הם מצליחים לא רע. אילן מוכרת את תכשיטיה רק בחו”ל, דרך תערוכות טרייד שואו לקניינים של חנויות בארצות הברית. בארץ הם עובדים עם חנויות ידועות כמו גלריית סאגה בשוק הפשפשים ביפו, עשו פרויקט עם טולמנ’ס שעליו הם עבדו הרבה זמן ביחד ופיתחו קולקציה ייחודית להם שמוצגת בסניפי החברה, ובחיפה מעבר לסטודיו שלהם אפשר למצוא פריטים שלהם בגלריית אנה פורטה בהדר. בקהילת הקרמיקאים בארץ ראוכוורגר ידוע ומוכר. רק עכשיו הוא סיים להכין את גופי התאורה למסעדת המטבח של רמה בכפר נטף שנכחדה בשריפה ובימים אלו נפתחת מחדש. הם לא נחים, לא קופאים על השמרים ומנסים לחיות ולהחיות את העיר התחתית באמצעות שיתופי פעולה עם אמנים יוצרים אחרים.
ספרו קצת על שיתופי הפעולה.
אילן: “יש לנו שת”פ עם התכשיטנית ליאת ולדמן. יום אחד היא פנתה אלי ואמרה שהיא רוצה להתחיל לעשות פה סיורים כי היא הרגישה שהתחילו לצוץ עוד קצת יוצרים. וזה מה שאנחנו עכשיו עושים. אנחנו מנסים להיות חלק מהעיר התחתית כדי לעשות עוד דברים. אנחנו עושים גם את המפה של המייקרים. גם היה קול קורא שהמינהלת הוציאה לאיזה מיצב וניגשנו לזה. בשנה שעברה השתתפנו ביריד האמנות ‘צבע טרי’ בתל אביב ויצרנו קולקציה חדשה במיוחד בשביל זה. אנחנו מנסים כמה שיותר לקחת חלק במה שקורה”.
ראוכוורגר: “זה לא פשוט. אני אוהב שזה מקום מגוון מבחינת אוכלוסייה ושיש פה כל מיני פינות חמד מעניינות. מצד אחד זה תעשייתי מאוד, ומצד שני יש אזורים של מגורים ומסעדות טובות ודברים קורים, אנשים מסתובבים ויש קצת תיירים. זה אזור טוב”.
ביומיום לא ממש קורה פה.
אילן: “לא, רק אם יש פעילות יזומה”.
ראוכוורגר: “אולי ביומיום זה קצת ישנוני, אבל יש סיורים של גרפיטי ועוד קצת דברים. אולי עם הסיורים שלנו תהיה יותר התעוררות”.
מה זה סיור המייקרים?
“מייקרים זה בעצם אמנים ומעצבים שמייצרים, לא כאלו שמייבאים מסין ומוכרים בחנות. הרעיון הוא גם שתהיה הדגמה, כלומר ערך מוסף, מדברים על התהליך”.
אילן: “עשינו סיור שפרסמנו אותו בקבוצת הפייסבוק ‘השוות של חיפה’ והגיעו חיפאיות. עכשיו עמותת התיירות גם משתתפת בזה והיא תממן חלק, והמינהלת לקחה על עצמה לבנות את המפה של כל המקומות שפעילים ביום. לא יהיו בה מקומות שפעילים בערב. הם יפרסמו את זה לפני פסטיבל ‘החג של החגים’, ואנחנו מקווים שתהיה לזה חשיפה מורחבת בחיפה וגם מחוץ לחיפה”.
עצוב שאתם אלה שצריכים ליזום כזאת פעילות.
“נכון, ונראה לי שלא נרחיב בנושא”.
אתם חברים של הברוקן פינגז. יש דיבור על שיתוף פעולה עתידי?
“אנחנו רוצים, אבל זה יקרה רק בפסטיבל הקירות הבא. תמיד דברים קורים פה, אבל אנחנו יודעים עליהם בדיעבד ולא לפני. בפסטיבל הקירות הנוכחי, בעל בית שלנו היה שמח שיעשו לו גרפיטי על הקיר. To Late, אבל בסדר, זה המצב. לגבי המפה, אז כן, ולדמן הרימה יוזמה, ואנחנו משתפים פעולה, עוזרים לה ופונים לגופים שונים, ועכשיו הם גם עוזרים לנו. אי אפשר לחכות שאנשים אחרים יעשו, זה מה שהבנו פה, צריך ליזום”.
ראוכוורגר: “גילי היא מאוד יוזמת והיא על קוצים כל הזמן, וזה טוב כדי שדברים יקרו. אני מבחינתי יכול להישאר סטטי. אני מלמד, יוצר את הדברים שלי בשקט, לפעמים מעדיף שלא יפריעו לי, אבל חשוב שתהיה עשייה בעיר התחתית”.
הייתם מעורבים בבחירות?
אילן: “לא נכנסנו לעומק אבל ידענו שאנחנו רוצים שינוי. נראה מה יהיה. כולם אופטימיים מאוד, וגם אנחנו. אני לא מהמתערבות, אבל נראה לי שצריך היה לשנות – לטובה, לרעה, אני כבר לא יודעת מה. הרוב הצביעו לעינת קליש רותם כי הם רצו שינוי, אבל ייקח לפחות קדנציה או שתיים עד שיראו את השינוי. זה לא תלוי רק במי שעומד בראש”.
ראוכוורגר: “יכול להיות שהיא היתה שם בזמן הנכון. אנשים אומרים שיונה יהב עשה הרבה דברים אבל לא הצליח לפתור את לב הבעיה. יכול להיות שדם חדש יצליח יותר. אלו דברים שלוקחים זמן. יש בעיר הזאת פוטנציאל גדול מאוד”.
איפה הוא לא ממומש?
אילן: “בהשארת הצעירים בעיר. דבר נוסף הוא שלחיפה יש הרבה מרכזים קטנים”.
ראוכוורגר: “בניגוד לתל אביב ששם נוח להגיע מהמרכז לכל מקום”.
זה קשור בטופוגרפיה.
“נכון, ואם לא היתה הכרמלית זו היה קטסטרופה. אתה נכנס אליה בעיר התחתית ומגיע ישר למרכז הכרמל. זה לא אוטובוס שעושה מיליון סיבובים. אם היו עוד קווים כאלה זה היה עוזר מאוד. לא סתם העיר מתפתחת לפי התחנות של הכרמלית – העיר התחתית, מסדה ומרכז הכרמל”.
אתם גרים במרכז הכרמל. הייתם גרים בעיר התחתית?
אילן: “אנחנו גרים בדירה שהיתה של סבתא שלי וחוסכים את שכר הדירה. היינו יכולים לגור בעיר התחתית, אבל מאז שנדב בחיפה הוא כבר מקולקל, הוא התרגל לשקט של הכרמל”.
ראוכוורגר: “הייתי גר בעיר התחתית כי יש פה דירות יפות. הרי גדלתי ביפו בבית עם תקרות גבוהות ועם רצפות מצוירות, ופה, בעיקר בעיר התחתית ובוואדי סאליב, יש דירות כאלה”.
לסיום, מהם מקורות ההשראה שלכם?
אילן: “כשהייתי בצבא אמא שלי לקחה אותי לכל בדיקה ורופא אפשריים. למזלי פגשתי ברופאה מעולה שהתעקשה לחקור אותי, וכשהשתחררתי התגלתה אצלי מחלה גנטית נדירה בשם גושה שמתבטאת בכבד שומני, בטחול ובכבד מוגדלים, באנמיה ובעייפות. ניתן היה לגלות את המחלה בבדיקת דם פשוטה, אבל לי גילו אותה בבדיקת מוח עצם שזה בכלל לא נעים. המחלה היתה הדבר הכי טוב שאפשר היה למצוא מכל הדברים שחשבו שיש לי, והיא מקור ההשראה שלי לכל עבודה מאז ימי בצלאל”.
ראוכוורגר: “ההשראות שלי מגיעות מהעולם הקלאסי – יוון, רומא, בתי מלאכה במאות ה־18 וה־19 שהיו מייצרים כלים לבתי מלוכה. עוד השראות שלי זה המזרח הרחוק – יפן, סין, קוריאה – שם עובדים בצורה נקייה מאוד. אמנם לוקח להם יותר זמן לייצר כוס או קערה, אבל הם עושים את זה בצורה הכי מדויקת והכי פרופורציונלית”.
אילן: “הוא יכול לשבת שעות על כמה כלים”.
ראוכוורגר: “זה צריך להיות מושלם”.
אילן: “זה מה שעובד לנו טוב – אני יותר פרקטית ויותר סובייקטיבית, ונדב יותר אופטימיסט, מרחף, חולם. בקטע טוב”.
עבודות בסטודיו דווקא. "שילבנו יציקות עם עבודות אובניים"
