טל רז. "אני נכנסת להרפתקאות מוזרות בכישרון רב"

בת הים הקטנה

טל רז מבת גלים עושה הכל - היא בונה אתרים, מייצרת תכשיטים, מדריכת כושר, מאמנת שחייה, מטפלת בילדים ועוד ועוד - אבל אהבתה הגדולה היא הים. בכל יום, קיץ או חורף, היא שוחה למרחקים, צוללת למעמקים ומתחברת עם בעלי החיים הימיים, בדגש על צבי הים. אבל בכל זאת יש דבר אחד שחסר לה - זוגיות. “אשמח מאוד לפגוש את אהוב לבי”, היא אומרת, “אני יודעת שהוא מחפש אותי”

פורסם בתאריך: 25.5.19 08:02

בשנייה שבה היא פותחת את העיניים – לא משנה אם זה חורף או קיץ, בוקר או צהריים – היא לובשת בגד ים וסופרת 16 צעדים עד קו המים. היא משאירה מגבת על החוף ויוצאת לשחות. ככה כל יום, כבר 43 שנים שהיא שוחה. “בת הים” קוראים לה שכניה בבת גלים – שכונת הולדתה שאותה היא לא עזבה למעט שתי גיחות לפני שנים לתל אביב, חצי שנה בהודו וכמה חודשים בדרום אמריקה בטיול לאחר הצבא. הים תופס מקום עצום בעולמה העמוס של טל רז. נדמה כאילו היא נושמת דרך זימים חבויים בעורה, לא יכולה לחיות בלעדיו.

“נולדתי וגדלתי בבת גלים, והתמזל מזלי להיוולד לים”, אומרת רז בעיניים בורקות, “מגיל צעיר אבא שלי לקח אותי לים, והשבוע ביום הולדתי זכיתי למתנה משגעת כשפגשתי עטלף ים. זה נדיר מאוד וזו הפעם הראשונה שבה אני פוגשת פה, ליד הבית, כזו חיה. מבחינתי זה הטופ”.

את יוצאת לבד, לפעמים לשעות. את לא חוששת בכלל מהים?

“היו לי מקרים שבהם חטפתי, אבל אני מעדיפה להיות במקום של לא לפחד או לא לחשוב על מה עלול לקרות. היו מקרים שבהם שחיתי ממש ממש לעומק ושאלתי את עצמי ‘אם יבוא כריש עכשיו, מה את עושה?’. אבל אז אמרתי ‘יאללה, מה שיקרה, יקרה’. אין לי שום שליטה על זה. זה הטבע. אני נכנסת למקום שהוא גדול וחזק ממני. זה לא הבית שלי למרות שהייתי רוצה שזה יהיה הבית שלי. אני מרגישה חלק גדול ממנו. אני מרגישה טוב מאוד בים. עכשיו אני עובדת על שיפור הצלילה שלי. בשלב זה אני מצליחה להחזיק אוויר כמעט דקה, ובתנועה חצי דקה. בימים טובים אני צוללת לעומק של עד עשרה מטרים. אני לא צוללת עם בלונים על אף שיש לי רישיון, אני מעדיפה צלילה חופשית”.

ובכל זאת הים הוא מסוכן ולא צפוי.

“אני מאמנת כושר ומאמנת שחייה ומלווה אנשים שפוחדים מהמים, שזו מבחינתי אחת מהמתנות הכי חשובות שאני יכולה להעניק לעולם. אני נותנת להם את הביטחון לשהות במים, ומעבר לזה – לצלול. בשבילי זה טריוויאלי, אני לא יכולה יום אחד בלי מים, אלא אם כן הוא ממש ג’יפה. היום נכנסתי והים היה ג’יפה”.

מה זה אומר ג’יפה?

“עכור, אין ראות”.

בגלל זיהום?

“אני רוצה לחשוב שזה לא זיהום, אף על פי שגם זה קורה הרבה פעמים”.

הזכרת עטלף ים. אלו עוד יצורים ימיים את פוגשת?

“ביום שישי ראיתי גם גיטרן שזה ממש נדיר. אלה דברים שלא רואים בכל מקום. יש פה חתולי ים ומושבה של צבי הים. אני חברה בכמה קבוצות – ‘קהילה ימית ראש כרמל’, ‘אנשי הים התיכון’ ו’שומרי הים בת גלים’ – ואנחנו מנסים לקדם שמורת טבע ימית לאורך החוף. יש שמורה בשקמונה ולאחרונה הופקדה תוכנית לאישור להגדיל אותה משמעותית. זהו למעשה חלק רכס הכרמל שנמצא בתוך הים. אנחנו רוצים שהשמורה תכלול את כל הרצועה של בת גלים. יש פה אקולוגית ימית בשם שרה אוחיון ועוד הרבה חבר’ה טובים שמתעדים ומביאים הוכחות שיש פה חיים מתחת למים ושיש על מה להגן. זו לא סתם גחמה שלנו של ‘בואו, תעשו פה שמורה ימית ותרחיקו את הדייגים’. אגב, הדייגים ירוויחו מזה, רק שהם לא יודעים עד כמה. יש פה דברים נדירים, הצבים לא מגיעים לכאן סתם. יש מרבדים של עשבייה לאורך כל החוף – מהקזינו עד לחוף הגולשים – וזה האוכל שלהם. הם באים לאכול, מזדווגים ופשוט חיים פה. מעבר לזה, יש צבים שראיתי אותם שוב ושוב בהפרש של חודשים. לפני שנה שוחררה צבה בשם עופרה ליד המכון לחקר ימים ואגמים, ואמרתי לה ‘יאללה, בקרוב נתראה’. לא תיארתי לעצמי שבקושי שבועיים יעברו ופגשתי אותה כאן, ליד הבית שלי, שני ק”מ משם. זיהיתי אותה לפי הצלקת שהיתה לה בשריון והתיוג שעשו לה כשהיא השתחררה מבית החולים לצבים במכמורת. זה היה כל כך מרגש לפגוש אותה ולהיות הראשונה שמתעדת שהיא התאקלמה בקהילה שלנו. אחר כך ראיתי אותה עוד פעמיים. הפעם האחרונה היתה באוקטובר. אלו הוכחות שהיא אימצה את המקום הזה ושזה הבית שלה. הצבים הם לא יצורים חברותיים שמסתובבים בכנופיות אלא כל אחד עם עצמו”.

הם בורחים כשאת מתקרבת?

“יש צבים שאני מתחברת אליהם והם בפנאן שלהם, לא מזיז להם, ויש צבים שבשנייה הראשונה הם נבהלים נורא ובורחים בטיל, ואחרי כמה דקות אני חוזרת אליהם והכל סבבה. המפגשים עם החרדתיים ממש שבשום אופן לא מוכנים שאתקרב הם נדירים. בדרך כלל אני מצליחה לשהות במחיצתם איזו שעה בכיף, עד שאני אומרת להם ביי. אני רואה אותם כל הזמן שזה פשוט נדיר”.

 

טל רז. "הצבים לא מגיעים לכאן סתם"

 

 

הלא מושלם הוא המושלם

רז היא בת הזקונים של עזה וחיים שלהם ארבעה ילדים – ים, אדווה, יובל וטל. כולם שמות הקשורים למים, כי השניים הכירו בים ואוהבים אותו מאוד. רז למדה ביסודי בבית הספר עלייה, בחטיבת הביניים היא למדה אמנות פלסטית בבית הספר רעות לאמנויות, ואת התיכון היא סיימה בויצו במגמת אדריכלות. בצבא היא שירתה בשייטת 13, כמו אביה ואחיה, וכשהשתחררה לא היו לה תוכניות גדולות מלבד לרדת לאילת ולעבוד בעבודה מועדפת. כשהלכה לפתוח חשבון בנק בשכונה היא קיבלה הצעה שלא הצליחה לסרב לה – משרה במחלקת אשראי.

הכי לא קשור.

“לא קשור בכלל. הייתי בוכה שם המון. אנשים היו צועקים עלי, הייתי ילדונת ולקחתי דברים באופן אישי. חסכתי לטיול של אחרי הצבא וטסתי עם חברת ילדות ועם חברה שלה לארבעה חודשים באמריקה – ברזיל, בוליביה, פרו, אקוודור וארצות הברית. כשחזרתי לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. אבי הציע מחשבים כי זה מה שהולך. חשבתי לשלב אמנות עם מחשב, ללמוד גרפיקה, אבל יצא שנרשמתי לווב מאסטר בלי לדעת שזה לא קשור לגרפיקה. יצא מזה רק טוב. למדתי בניית אתרים וזה המקצוע שלי”.

את המשרה הראשונה היא קיבלה באתר וואלה. זה אילץ אותה לעבור לתל אביב לתקופה של שנתיים, וכשחזרה היא נרשמה ללימודי גרפיקה במכללת ויצו. היום היא עובדת מהבית ומג’נגלת את הכל.

“אני לא בפוקוס על דבר אחד”, היא מספרת, “בא לי גם לעשות תכשיטים ובא לי גם לאמן כושר ובא לי גם להדריך שחייה ולבנות אתרים ולעשות גרפיקה, ואני עושה קצת מהכל. אני אוהבת את זה מאוד. יש תקופות שבהן זה קצת יותר קשה ומאתגר, אבל גם מהנה ומספק. אני רק רוצה ללמוד עוד משהו. בא לי עיצוב פנים, בא לי ביולוגיה ימית ובא לי מיליון ואחד דברים. התשוקה הזו של לעשות עוד ולגעת באלף ואחד דברים לא נגמרת לי. חברה שלי פתחה משפחתון, אז יום בשבוע אני עובדת שם כי בא לי להיות עם קטקטים”.

יש פה בבית שולחן עבודה ותכשיטים שאת מעצבת?

“היום אני מתמקדת יותר בתכשיטים ומציירת מנדלות. אני מייצרת צמידים שגרמו לי, על אף הפרפקציוניזם שלי, להסתכל על הלא מושלם כמושלם. אם הייתי עושה אותם לפני עשור הכל היה ישר והאותיות היו מסותתות לפי הסדר, ואם לא אז כנראה שהייתי מתחילה הכל מחדש עד שהיה יוצא מושלם בעיני”.

למה קרה הלא מושלם המושלם הזה?

“הלא מושלם פשוט קרה. הגעתי להודו וזו היתה הגשמת חלום בתוך חלום. הרבה זמן לפני הודו רציתי ללמוד צורפות, וכשהגעתי לפושקר פגשתי שם אשה הודית מיוחדת מאוד, כזו שלא נתקלים בה בכל יום. יש לה בית ספר לצורפות ונשביתי בקסמיה. היתה לי שגרה – הייתי קמה בבוקר, עושה יוגה, מתקלחת, אוכלת ארוחת בוקר ואז חוג צורפות. הייתי שם במשך חודש וחצי עד שהטמפרטורה היתה כבר כל כך גבוהה ולא יכולתי להישאר שם יותר. זה היה לפני ארבע שנים – חלום שמומש מאוחר, וטוב שכך. ברור שלכל גיל יש את הקסם שלו, אבל אני שמחה שהתמזל מזלי להגיע להודו בגיל מאוחר, כי הגעתי בשלה מאוד וראיתי את הסנכרון של הדברים. זיהיתי המון דברים שאולי בגיל 20 לא הייתי רואה, לא הייתי מקשרת ולא הייתי מבינה כמה מדהים שדברים מתחברים וקורים בדיוק כמו שרציתי בכל מיני צירופי מקרים הזויים. תני לי כל היום לשבת וליצור. מבחינתי זה ים, יצירה. אחד מהדברים הבאמת מהותיים שקרו לי בשנה האחרונה מכל מכלול הדברים שאני עושה הוא שהתחלתי להעביר הרצאות על הסיפור האישי שלי בים, כשמרכז הסיפור הוא צבי הים. אני פוגשת המון צבי ים, ובהרצאה אני מעבירה לילדים ולמבוגרים – אם זה בבתי ספר ואם זה במוזיאון הימי – כמה חשוב לשמור על הים ועל הסביבה וכמה כל אחד מאיתנו יכול לשנות אם רק נשתמש בבקבוק רב פעמי או בשקיות רב פעמיות. השינוי באורח החיים של כולנו הוא קטן אבל משמעותי. כשאני מגיעה ונוגעת בלבבות החמודים האלה והם רואים את הסרטונים שלי עם הצבים, את כל השפע ואת האוצרות שנמצאים מתחת למים ואיך אנחנו יכולים להגן עליהם, הם נפעמים. כשהם מבינים שהשינוי באורח החיים הוא הכרחי – עשיתי את שלי. נורא מרגש אותי שאני אשכרה גורמת לשינוי בדפוס ובמחשבה. זה דבר קטן שיכול להיות דבר גדול מאוד ולדחוף המונים להביא לשינוי. ילדים הם טהורים ואין בעיה להשריש להם הרגלים חדשים. הם כבר ילמדו את הוריהם”.

את בת ים אקטיביסטית.

“כמו במנטרה קבועה אני חוזרת על המשפט ‘ראוי שתהיה פה שמורה ימית, תראו אלו אוצרות יש פה’. הקהילה הימית שלנו מורכבת מרשות הטבע והגנים, מהחברה להגנת הטבע, מהתושבים ומאנשי הים – אנשים שאכפת להם מהים. הם הכשירו אותנו במשך שנה שבה העשירו אותנו בסיפורים ובהרצאות, דברים שככה סתם לא היינו אמורים לדעת. אני מתנדבת ביום האוקיינוסים, עומדת בעמדה על הצבים עם פוסטר ענק שעיצבתי ומסבירה שם על אורח החיים שלהם. אני משלבת את החוויות שלי – כל מיני סיפורים שגורמים לאנשים להיות מרותקים”.

ספרי גם לנו.

“נכנסתי לים באיזשהו יום וקלטתי זכר ושתי נקבות. כנראה היתה שם אורגיה שלא זכיתי לצפות בה. בפעם אחרת נכנסתי למים ופגשתי חבר בת גלימי שהסתבך בחוט דיג. הוא תפס קצה אחד ואני את הקצה השני, והגעתי לצב. קצה אחד מוביל לצב, קצה אחר לכלום. הצב היה במצוקה של ממש. זאת היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי צב משמיע קול. באותו הרגע לא ידעתי מה לעשות, והדבר היחיד שעלה לי בראש זה לרוץ הביתה ולחזור עם מספריים כדי לגזור את החוט שהיה כרוך סביב הסנפיר. בדיעבד אסור היה לי לעשות את זה, אבל לא ידעתי. הייתי צריכה להתקשר לרשות הטבע והגנים ולהזעיק אותם כדי שיעשה את זה מישהו מקצועי ושלא יישאר חוט כרוך סביב הצב וחס וחלילה הוא יהיה גידם. כשחזרתי למים עם המספריים קלטתי צב שאין עליו שום חוט. מסתבר שזה היה צופה סקרן שהגיע לראות את הדרמה. הצב השני היה במצוקה ומצאתי אותו די מהר. לפחות הוא יכול היה להעלות למעלה לנשום. התקרבתי אליו כמה שיכולתי, חתכתי את החוט, הוא ברח ואני המשכתי לאסוף את כל החוטים שהיו שם. זה היה וואחד סבך של מאות מטרים חוט. עצוב מאוד”.

את גם אוספת זבל מהחוף?

“היום אספתי מהחוף זבל בכמויות. היו הרבה פלסטיקים שהגיעו מהים, אבל גם בקבוקים ופחיות חדשות, צלחות וסכו”ם חד פעמיים. כל יום יש סחף חדש ואני מוצאת ‘אוצרות’. לאחר שניקיתי הכל עבר מנקה הרחובות עם העגלה שלו, מחובר לאוזניות, וזה משהו שממש מרגיז אותי. תעשה את העבודה שלך לעזאזל. אני עושה את זה מכל הלב כי אני יודעת שזה עוזר, אבל זו לא העבודה שלי. עוברים פה פקחים עכשיו כדי לתת דוחות על נסיעה באופניים. תנו דוחות על לכלוך, תעשו את העבודה שלכם. הרבה פעמים אני נכנסת למים ומוציאה המון קרסים. יש לי כבר אוסף כדי שיהיה לי תיעוד של כמה זבל יש פה בגלל הדיג וכמה זה מסוכן כי כשהצבים אוכלים מהקרקעית הם יכולים לנגוס בקרס. אני מגיעה למצבים שבהם האצבעות שלי מדממות ולא אכפת לי, רק בגלל שאני מנסה להוציא את הקרסים שסבוכים בתוך חוטי דיג שלא ניתן לקרוע אותם. נכון, לפעמים אני מסכנת את עצמי, אני לא שוחה עם מצוף והרבה פעמים נבהלים ממני כי אני מגיעה למעמקים. לפעמים צועקים לי מתוך סירות שלא רואים אותי. ברוב הפעמים אני מסמנת להם שיראו אותי, ואם הם לא שמים לב אלי אז במקרה הכי גרוע אני פשוט צוללת מתחת לסירה. אני לוקחת סיכון שהוא טיפשי, אבל זו אני”.

 

טל רז. "ילדים כבר ילמדו את הוריהם"

 

סנפירים בילט-אין

יש לרז המון סיפורים פיקנטיים שהיא קוראת להם “אקשנים חמודים ונחמדים” ושאותם היא מתעדת ביומנים מאז שהיתה בת 11. כשהיא תהיה גדולה היא תפרסם אותם בספר.

“קרה מקרה שבו נכנסתי לים ואופנוע ים התקרב אלי”, היא נזכרת, “צרחתי עליו שיתרחק, ואנשים שהיו בטיילת שמעו את הצרחות. לאחר כמה דקות אופנוע ים אחר התקרב. זה היה המציל שבא לבדוק אם הכל בסדר. הוא נסע בחזרה לחוף ואני חזרתי בשחייה. כשהגעתי ראיתי אנשים עומדים על הסלעים וניידת מד”א שהוזעקה על ידי אנשים מבוהלים שהיו בחוף. לא ידעתי שהיתה כזו דרמה, מבחינתי הם החליקו על השכל, אבל לא התכוונתי להדאיג אף אחד. היתה כאן אקסטרה דרמה מיותרת. זה היה מצחיק ואני מעריכה את הדאגה”.

למה תלוי לך רק סנפיר אחד על הקיר?

“יש לי סנפירים בילט-אין על הרגליים מגיל ילדות, אני שוחה רק איתם. יום אחד נכנסתי לים סוער בתל אביב בלי לחשוב בכלל ונתקלתי במערבולות. זכרתי את מה שאבא שלי החדיר בי מגיל ילדות – שאם אני נתקלת במערבולת לא להיאבק בה אלה לתת לה לשאוב אותי ובסוף אני אפלט החוצה. בקיצור, נתקלתי בזרמים לא טבעיים שמקורם בשוברי הגלים, ואז נשאבתי פנימה והתחלתי להתערבל. הסנפירים נשלפו ממני, ואני התערבלתי לי ככה בכיף עד שיצאתי מהמים. חיכיתי כחמש דקות, והסנפיר הזה שתלוי פה על הקיר נפלט לחוף ומשמש כממוריאל. זה היה לא נעים. אם לא הייתי ילדה של ים שאבא שלה טפטף לה את זה במשך כל הילדות, יכול להיות שלא הייתי פה היום. האינסטינקט של מי שנקלע למערבולת הוא לא לשחרר אלא דווקא להילחם, וככה טובעים”.

קראתי בפוסט שפרסמת ביום ההולדת שלך על מה שקרה לך בזנזיבר.

“טסתי לזנזיבר ביחד עם חבר לסדנת גלישה. נקלענו שם לשוד אלים במיוחד כששני מקומיים הצמידו לו שתי מאצ’טות לגרון ודרשו את הנייד שלו. אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, אבל באתי אליהם – אני עם הגובה כלום שלי – וצרחתי עליהם שיעזבו אותו. הם הסתכלו עלי, בחנו אותי מלמעלה למטה וראו שהאיום לא כזה גדול. החבר שלי הוציא את כל הכסף שהיה לו והם עזבו אותנו. בכלל לא עיכלתי את הסיטואציה. האדרנלין גרם לשכל שלי לא לעבוד בהיגיון. הרגשתי שהם לא באו לרצוח, זו היתה התחושה הפנימית שלי, אחרת אולי לא הייתי מתקרבת אליהם ככה, שזה היה די הזוי. הכי מוזר שלפני הקטע הזה היו פעמים שהייתי הולכת שם לבד בלילות, עם הפאוץ’ והנייד. יש לי מזל ברמות. יש כנראה הילה שעוטפת אותי, כי כל כך הרבה פעמים יכלו לקרות לי כל כך הרבה דברים לא טובים, שזה פשוט מדהים. אני מאמינה בזה שאני מזליסטית, ואני באמת כזו. אני רואה את זה ביום יום ובהמון מצבים”.

המשפט על החכם שנכנס לצרות שפיקח יודע לצאת מהן נכתב כנראה עלייך.

“היו לי מקרים הזויים בחיים. אני נכנסת להרפתקאות מוזרות בכישרון רב, כמו שני הטוטאל לוסט שעשיתי למכוניות של ההורים, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לספר על זה. זה יציג אותי באור לא חיובי”.

ומה הסיפור עם שובר הגלים בתל אביב?

“חזרתי מבילוי עד הבוקר עם ידיד שלי ועם חברה שלו, עצרתי בבית, לבשתי בגד ים וירדנו לים. שחיתי הלוך חזור כמה פעמים, ואז קלטתי את שובר הגלים וכמה תמיד רציתי לטפס עליו יום אחד. זה נראה לי יום מתאים, הרי אני כבר פה. טיפסתי עליו והחלטתי ללכת לשבת שם. רק מה – כדי להגיע לשם היה צריך לקפוץ, אז קפצתי. לפעמים אני לא יודעת מה עובר לי בראש, איך המוח הזה עובד, למה הוא מחפש תמיד את האקסטרים, אבל קפצתי מסלע לסלע ופשוט החלקתי ועפתי. לא חשבתי בכלל שיש אפשרות ליפול. הכל היה נורא מפתיע. עפתי הפוך, ופשוט היה לי מזל שלא נפגעתי בראש או בגב. נחתכתי ברגל בצורה רצינית ועמוקה, אבל אפילו לא הרגשתי. נשארה צלקת, וגם ביד יש לי צלקת בגלל תאונה שעשיתי כשהייתי חיילת. אני אוהבת מאוד את הצלקות שלי”.

את רווקה ללא ילדים. זה לא מדגדג לך?

“אני לא בלחץ על ילדים. האחיינים שלי סיפקו את המקום של ילד משלי. לבד אני לא רוצה לעשות, אני רוצה זוגיות. עדיין לא התייאשתי, אני מאמינה באהבה כמו של פעם, אהבת אמת. אני לא מחכה לסיפור סינדרלה או אגדה אחרת, אבל אני מוכנה לזה. הדרישה הכי גדולה שלי היא שהוא יהיה אוהב ים. זה הדבר הכי מהותי והכי חשוב לי. ברור שהוא צריך להיות גם בן אדם טוב. זה כמו להגיד טבעוני אבל מהסיבות הבריאותיות. אז שיאהב לא רק לגלוש אלא שתהיה בו גם חמלה, שיהיה אכפת לו שהים מלוכלך ושהוא ירצה לשפר ולשנות. אשמח מאוד לפגוש את אהוב לבי. אני יודעת שהוא מחפש אותי”.

 

טל רז. "אני לא בלחץ על ילדים"

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. בחורה כזו יפה ללא זוגיות,מוזר

    הבעיה היום היא הבררנות של הנשים(וגם הגברים).
    שיהיה מבוסס עם עבודה נחשבת ואוהב לבלות במסעדות ולטייל בעולם.
    פעם גבר שעבד במפעל והביא שכר מנומום ולא עישן נחשב בחור טוב שמצא אשה בקלות.בוא נראה גבר כזה מוצא אשה היום.וגם לגברים לא חסר,גברים נשואים שבחורות כפופות אליהם "חוגגים" עם נשים שנראות טוב.
    עולם חסר רחמים של פייסבוק וטינדר.
    בחזרה לשנות ה70 הלוואי:)

  2. למה לא קונסים את כל "הזבלים"?

    אנשים שזורקים זבל הם בעצמם זבל.למה לא קונסים אותם באיזה 10,000 שקל? פה הבעיה בישראל שאין אכיפה ואין הרתעה.
    רואים מדי פעם את הקבוצות האלה שהבחורה פה בכתבה נמנית עליהם תופסים שטח ואוספים אשפה בים עם שקיות.
    אלה פעולות מבורכות אבל זה טיפה בים כי אחר כך מגיעים חמולות וסתם אנשים רעים שזורקים זבל ולכלוך בכל מקום

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר