ליאת ולדמן. "רוב החיפאים שמגיעים לסיור לא מכירים את האזור בכלל. נון גדול” (צילום: רוני הרמן)
ליאת ולדמן. "רוב החיפאים שמגיעים לסיור לא מכירים את האזור בכלל. נון גדול” (צילום: רוני הרמן)

“אשאר פה, למרות כל הבעיות, כי אני מאמינה בעיר התחתית”

הצורפת ליאת ולדמן פתחה את חנותה ברחוב יפו לפני כמעט שני עשורים - הרבה לפני עידן המסעדות והפאבים. היא שרדה את השיפוצים, את השכנים שהתחלפו ואת ההחלטות מלמעלה שיושמו בחופזה, ייסדה את היריד “דרך העיר” ואת סיורי המייקרים, ולמרות הפסימיות מההנהגה החדשה של העירייה היא מנסה לשמור על אופטימיות

פורסם בתאריך: 3.8.19 09:09

כבר כשהיתה תיכוניסטית במחלקה לצורפות של בית הספר לאמנות ויצו ראתה ליאת ולדמן בדמיונה כיצד ייראה הסטודיו שלה כשתהיה גדולה. למגמה זו היא הגיעה די במקרה, לאחר שבסוף כיתה ט’ החליטה לעזוב את בית הספר הריאלי בגלל שהיא ממש לא ריאלית אלא אמנית שיודעת לצייר ולפסל, והמעבר לויצו היה טבעי. מכיוון שבמחלקה לאמנות כבר לא היה מקום הציעו לה להציץ במחלקה לצורפות, אך מה שראתה ממש לא הרשים אותה.

“ראיתי פרחות על עקבים, מאופרות כבד, ואמרתי שזה לא בשבילי, הרי אני ילדת צופים”, נזכרת ולדמן, “אמא שלי משכה אותי באוזן והודיעה לי שאני הולכת לנסות. נרשמתי לצורפות עם הבטחה שאם יתפנה מקום באמנות אני עוברת. איך שהתחילה השנה פתחתי את המבער והבנתי שזהו – זה המקום שלי בעולם. לא הייתי צריכה יותר מזה כלום. לאחר שבועיים הודיעו לי שהתפנה מקום באמנות, אמרתי ‘תודה אבל לא תודה, אני פה’. במשך שלוש שנים למעשה הכנתי תיק עבודות ללימודים בבצלאל כי ידעתי שזהו, זה מה שאני הולכת לעשות בשארית חיי”.

ולדמן נולדה בניו יורק לפני 42 שנים להורים שהכירו שם. אביה נסע ללמוד ולעבוד, אמה היתה בת למשפחה שעלתה, חזרה ועלתה שוב. “כשהייתי בת 6 אמא החליטה לנשל לאבי את הדרכון האמריקאי שלו”, היא צוחקת, “הוא בדיוק עמד לקבל גרין קארד, והיא החליטה שהיא רוצה לחזור לגור בישראל. מאז אני חיפאית, למעט השירות הצבאי והלימודים בירושלים”.

היא גדלה ברמות ספיר, למדה ביסודי בבית הספר הבונים, אבל מכיוון שבאותו הזמן החלה האינטגרציה בין בתי הספר היא עברה ללמוד בסניף הדר של הריאלי. את כיתה ז’ עשתה ולדמן עם המשפחה בארצות הברית בשנת שבתון של האב שעבד ברפא”ל, ובסיומה היא חזרה לריאלי.

“בשבילי זה היה BIG NO", היא מסבירה, “הדברים היחידים שיצאו לי מבית הספר הזה, ואני מודה לו מאוד על כך, אלו הם חברים טובים והצופים. אחרי שנתיים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך שם. הנוקשות, התחרותיות והמספרים לא התאימו לנפש של אמן. עד היום כשאני נכנסת לחנות ורואה שיש בה 30 אחוז הנחה, אני יוצאת כי אני לא יודעת לעשות חשבון כמה כסף אני צריכה להשאיר על חולצה. גם בתחילת דרכי בחנות שלי, כשעדיין לא היתה לי תוכנה, הייתי נותנת הנחות יפות מאוד, ולא בכוונה”.

לאחר שירות צבאי כמ”כית במחנה 80 ובעודה על מדים, ולדמן נרשמה ללימוד צורפות בבצלאל, וכשהתקבלה לא היתה מאושרת ממנה. “אלה היו ארבע שנים מעניינות ביותר”, היא מספרת, “בשנה הראשונה היה לי קשה כי זו מסגרת לא קלה. היום אני יכולה להשוות אותה לתוכניות ריאליטי כמו ‘מאסטר שף’, שבהן למנחים יש איזושהי אג’נדה והם מפילים עלייך על הראש משימות מורכבות ונותנים לך ביקורת כל הזמן, וגם יש הרבה תככים פנימיים. בקיצור, זה לא היה בשבילי. התקשרתי לאמא שלי להגיד לה שאני אורזת הכל וחוזרת הביתה כי הספיק לי. אמא אמרה לי שזה לא עובד ככה, שיש לי עוד שלוש שנים. נשארתי, ואפילו הצליחו לגרור אותי באורח פלא ללימודי הוראה. אז תוך כדי הלימודים עשיתי גם תעודת הוראה באוניברסיטה העברית, וממש לא ברור איך זה קרה. עבדתי כמלצרית והייתי פעילה מאוד בירושלים. בסך הכל, אחרי שלמדתי להבין איך לתקשר עם המרצים זו היתה תקופה יפה מאוד. לקראת סוף הלימודים, סבא שלי שמאז כבר נפטר כינס אותנו וסיפר שהוא עומד למכור את החנות שלו ברחוב יפו בעיר התחתית בחיפה – נעלי ארז שמה. אמרנו לו שזה נשמע רעיון מוצלח לנוכח העובדה שהוא היה כבר בן 82 ושהגיוני לצאת לפנסיה בגיל כזה. חזרתי לירושלים, ובנסיעה באוטובוס אמרתי לעצמי ‘רגע, אם הוא ימכור את החנות, מה יהיה איתי?’. כשהגעתי לירושלים תפסתי אוטובוס ראשון בחזרה לחיפה, באתי לסבא והודעתי לו שהוא לא יכול למכור את החנות. הסברתי לו למה, והוא התפקע מצחוק ואמר לי שממש ירדתי מהפסים ושזה לא מקום לילדה להיות בו. אבל הוא לא סגר את הדלת באופן סופי ואמר לי שהוא לא ימכור עד שאסיים ללמוד, ורק אז נבחן שוב את העניין. עם סיום לימודי בשנת 2001, בעודי בת 24, חזרתי לחיפה, והדבר הראשון שעשיתי היה לבוא לחנות עם ארגז כלים ועם כמה עבודות שהיו לי. הנחתי הכל בחלק האחורי של החנות שהיה מחסן הנעליים ואמרתי לו ‘הגעתי’. הוא עדיין צחק. אנסה לקחת אותך 20 שנה אחורה – לא היה פייסבוק, לא היה אינסטגרם, הרחוב לא היה משופץ, לא היה מתחם 21, לא היו אמנים, לא היה כלום”.

לא היה פה חיי מסחר?

“היו פה בעיקר גברים. כצעירה בת 24 לא היה לי מה לחפש כאן באופן תיאורטי, וכולם חששו מאוד לגורלי. סבא שלי הבין, בגלל שהוא היה סוחר במשך הרבה מאוד שנים, שהוא צריך לעזור לי לעמוד על שתי רגליים. אז במקום למכור את כל הסחורה, לסגור ולתת לי להיכנס במקומו, נסענו לתל אביב והבאנו עוד סחורה כדי שהוא יוכל לעזור לי פה לתפעל את העניינים לפחות עוד שנה. אני זוכרת שהיה לי קשה מאוד באותה התקופה כי רציתי כבר להוכיח את עצמי ולזכות בעצמאות, אבל היום, במבט לאחור, זה לימד אותי המון”.

 

ליאת ולדמן בפתח חנותה. "משחקי הכוח מתאימים יותר לגן ילדים ופחות לעירייה" (צילום: רוני הרמן)

ליאת ולדמן בפתח חנותה. "משחקי הכוח מתאימים יותר לגן ילדים ופחות לעירייה" (צילום: רוני הרמן)

 

 

“הכל היה כמעט, הכל היה בערך”

החלל של החנות היה תמיד מחולק לשניים – בחלק הקדמי היתה חנות נעליים כאילו מתפקדת כי כל קופסאות הנעליים שמילאו אותו היו בעצם ריקות למעט זוגות בודדים, ובחלק האחורי שהופרד על ידי מחיצה ודלת הקימה ולדמן את בית המלאכה שלה. וכך העבירו השניים ביחד שנה שבה אף אחד חוץ מהסב לא ידע על קיומה. כשהסבא הפחית את שהייתו בחנות הם תרמו את הנעליים שנשארו, הדלת המקשרת בין שני חלקי החנות נפתחה, ובשנת 2003 הושלמה ההשתלטות.

מדוע האמנת במקום הזה?

“זה קצת מצחיק להגיד וגם טיפה יומרני, אבל כבר כשלמדתי בתיכון דמיינתי את כל הדבר הזה, ואפילו היה לי ויז’ן של איך זה ייראה בפועל. תמיד הנחתי שגם אלמד, ולכן המסלול היה ברור כל הזמן. מאוד מהר הרמתי פה סדנאות וקולקציות, יצאתי לתערוכה והשתתפתי בירידים מחוסר ברירה, בגלל שהעיר התחתית היתה בעייתית מאוד ברמת המסחר. עשיתי את כל מה שצריך היה לעשות”.

וזה הספיק?

“לאחר כמה שנות ותק שצברתי הבנתי שצריך לעשות מהלכים קצת יותר גדולים. תמיד אמרו עלי שאני סוג של יזמית, והיום אני יכולה לאשר שאני כזו. ביחד עם זאב סילס ומשה קוז’יקרו – בעלי עסקים פה בעיר – יזמנו את היריד ‘דרך העיר’ שעליו עבדנו קשה מאוד במשך חצי שנה עם אלמנטים של פעם כמו פלאיירים, דיבורים מפה לאוזן ושיחות טלפון. החזון היה להרים בימי שישי ברחובות יפו ונתנזון יריד כמו בנחלת בנימין כדי שאנשים יגיעו להכיר את האזור. זה היה בשנת 2006, בתקופת כהונתו הראשונה של יונה יהב כראש העיר. פנינו לעירייה אבל הם לא ממש הבינו איך הם יכולים לעזור. הבנו שהאירוע גדל וגדל והתברר שצריך להפוך את הרחוב למדרחוב. בשלב זה העירייה והמשטרה התערבו, אבל עדיין לא היה ברור לאן הרוח נושבת”.

ולאן היא נשבה?

“ביום שישי הראשון הגיעו 16,000 איש. מעט העסקים שהיו כאן הוציאו את מרכולתם החוצה, הבאנו דוכנים של אמנים מכל מיני סוגים ומינים, הבאנו קפוארה ופסלי רחוב, והסתובבו פה ערימות של אנשים. זאת היתה ההתחלה. יהב ודובר העירייה צחי טרנו קיבלו סחרחורת וניסו להבין מה קרה. הביאו אותם אלי, הכרנו ודיברנו. בפעם השנייה הגיעו 18,000 איש, ואז הם אמרו שהם ייקחו את זה מכאן. מאיזושהי סיבה זה לא הצליח להתרומם. היתה הצלחה של בום וטראח, וזהו”.

למה לא היתה המשכיות?

“אני לא יכולתי להתפנות לזה. כמעט סגרתי את העסק שלי בגלל העבודה האינטנסיבית על ההפקה הזו. אמרתי שאיש איש באמונתו יחיה וחזרתי לעבוד בסטודיו”.

הקדמתם את זמנכם?

“אולי. אולי זה כן עשה משהו בתודעה, אולי לא, אני לא יודעת, אבל בשנת 2013 נפתח מתחם 21, ואני מאמינה שבאיזשהו אופן זו היתה התפתחות עירונית למה שעשינו כשהבאנו אמנים מבחוץ לחיזוק. בנוגע למתחם 21 אמרתי מהרגע הראשון את דעתי. חשבתי שזה רעיון טוב ותמכתי בו, אבל הביצוע שלו היה פחות טוב בעיני”.

תסבירי.

“רתמו את העגלה לפני הסוסים. אם היה גוף שמבין איך אמור לפעול הדבר הזה, הדברים היו נראים אחרת. זה לא בא מלמטה אלא הונחת בכפייה על האזור. דברים כאלה אמורים לצמוח מהאנשים שנמצאים בשטח. הביאו אמנים שרק סיימו ללמוד בויצו – אין להם קולקציה, הם עדיין לא יודעים מה לעשות בחיים, הם לא יודעים איך מתנהל עסק, הם צריכים לייצר, הם צריכים להעמיד את המקום, אבל הם עוד לא היו שם. ובאותה תקופה, להזכירך, הפאבים והמסעדות לא היו כאן כמו היום. מי שהגיע למתחם נתקל בחנויות סגורות כי בדיוק האמנים יצאו להביא סחורה, לייצר סחורה או לשפץ את המקום, ולאנשים אפילו לא היה איפה לשבת לשתות קפה. יכול להיות שהמתחם הצמיח את מה שקורה פה היום מבחינת המסעדות והפאבים. אני מבינה את ההשתלשלות, אבל אם אני שמה זרקור על זה – היה מאוד בעייתי אז. אותי באופן אישי קשרו למתחם למרות שהייתי פה הרבה הרבה לפניו. המצחיק הוא שבאו לכאן אנשים וכעסו עלי על כך שאין פה אנשים, ותמיד הסברתי שאני לא קשורה. בקיצור, הרבה מאוד אנשים התאכזבו, וזה גם עשה הרבה מאוד נזק”.

לא התייעצו איתכם?

“התייעצו. אני חלילה לא מאשימה את מי שעמד בראש, להיפך – אני חושבת שזו היתה יוזמה מעניינת וטובה, אבל כנראה שמי שעמד בראשה לא היה מוכשר לזה מספיק או לא חשב על זה עד הסוף. הכל היה כמעט, הכל היה בערך, הכל היה על יד”.

את מדברת על טרנו שהיה ראש מינהלת העיר התחתית.

“שאני מתה עליו. איך אני אסביר את זה? הם מבחינתם עשו את המקסימום, אבל בדבר הספציפי הזה הם היו צריכים לקחת את המודל ממקום אחר ולהעתיק אותו עם מישהו שמסוגל לעשות את זה. זו היתה הטעות היחידה בכל הסיפור הזה. מי שהיה יודע לעשות את זה נכון היה מזהה את מי להביא ואלו דברים נכונים לשים פה. הגיעו שניים שיצרו נעליים והם לא שרדו פה מעבר לשנה אחת. רובם לא שרדו וזה אומר דרשני. זה אומר שהיתה בעיה, בעיה רצינית, וחבל. לדעתי זו בעיה מתמשכת כי עד היום קושרים את המתחם הכושל אלינו”.

למה?

“כי אנשים שבאו אמרו לאחרים ‘אל תלכו לשם, אין שם כלום’. נכון שהיום הדברים השתנו – יש מסעדות מעולות ויש פאבים – אז אנשים חוזרים. אז היתה אמנות ולא היו מסעדות, היום יש מסעדות ואין אמנות. זה קצת מתנגש. לא היה תהליך נכון שצמח מלמטה”.

 

סדנה בהנחייתה של ולדמן. "תמיד הנחתי שגם אלמד" (צילום: רוני הרמן)

סדנה בהנחייתה של ולדמן. "תמיד הנחתי שגם אלמד" (צילום: רוני הרמן)

 

“צר עולמי כעולם נמלה”

ולדמן לא קפאה על השמרים והשקיעה בפיתוח העסק שלה, שבו היא נמצאת מדי יום, מעבירה סדנאות קצרות וקורסים ארוכים, יוצרת קולקציות ומעסיקה את אביה שגם לו יש קולקציית כבשים שנמכרת היטב. בוקר אחד הוא נכנס לבקר, ראה שיעור והחליט לנסות כשיהיה פנסיונר. הבת הציעה לו לא לחכות, ובמשך שנתיים הוא למד צורפות ונדבק בחיידק. היא מתבדחת ואומרת שיש לה דור המשך.

אמה היא הרוח החיה מאחורי הקלעים. היא זו שעזרה לבתה לכתוב טקסטים באנגלית לאתר שהקימה, ובהשראתה יצרה ולדמן קולקציית טבע, כשהאם הביאה לה מגרמניה אצטרובל ננסי. “זה ממש נחמד שכולם היו מרוכזים בלחשוב איך ומה יעזור לקדם אותי”, היא מודה להוריה, “זה אמנם לא עסק משפחתי אבל בספיריט שלו הוא כן”.

עם ההתפתחות של העסק התפתחה גם המשפחה.

“אני אמא יחידנית למיקה, בת 5, ולרונה, בת שנתיים ושמונה חודשים”.

יחידנית אומר שהאבא לא בסביבה.

“תרומות זרע, לא מאותו אבא”.

לא היה חשוב לך?

“אני FREE SPIRIT. רציתי ילדים אז עשיתי. אחרי הכל, הם לא באמת אבא, הם תורמים, אז לא נקשרתי לזרע שלהם ספציפית. שתיהן דומות לי מאוד, הגנים שלי יותר חזקים מאלה של האבות שלהן. אין בי טיפת חרטה על ההחלטה. היום הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר. מכיוון שאני עצמאית מאוד אני נהנית מאוד מההורות היחידנית. אף אחד לא חולק עלייך ואת אחראית להכל – לטוב ולרע. שתי הבנות גדלו פה. היה פה לול, וכל אחת בתורה היתה פה חצי שנה איתי. כיף לא נורמלי”.

עברו כמה שנים ושוב היזמית שבך יצאה החוצה.

“עברו כמה שנים, וכל פעם נכנס מישהו שאמר ‘תתחדשי על החנות’. עניתי ‘תודה, אני פה כבר 15 שנה’, ואז הגיעה פליאה והמשפט הכי מושמע שאני שומעת – ‘איך לא ידעתי? איך לא ראיתי?’. אחרי ששבעתי מלשמוע פעם אחר פעם את השטות הזו ועיבדתי את הנתונים שאני חדשה פה – כל יום הרגשתי שיש לי אלצהיימר כי כל יום פתחתי עסק מחדש – החלטתי שוב שחייבים לעשות מעשה. גלגלתי לי בראש תוכנית חומש חדשה, ובסופו של דבר התגבש אצלי רעיון. כשהכל בשל פניתי לשירי לוינקופף ויצנר, שלא הכרתי אותה אלא רק את הפעילות שלה בקהילת השוות של חיפה בפייסבוק, והרגשתי שהיא הבן אדם הנכון לתקשר איתו על הרעיון שלי. בשנייה שדיברנו זה כאילו נהיה בום ולא היה צריך לדבר יותר. היא הבינה מה אני רוצה, ומשם זה פשוט קרה. במקביל פניתי לגילי אילן שבדיוק פתחה את הסטודיו לקרמיקה שלה בעיר התחתית ועניינתי גם אותה. גם היא ממש עפה על זה, וכך נולד לו סיור המייקרים שעובר בין סטודיואים למלאכת יד ושנועד להביא לעיר התחתית אנשים כדי לראות את האזור. בדיוק כמו שקרה בשנת 2003, רק שהפעם זה קרה בגישה עכשווית יותר. היום סיורים הם דבר נפוץ ומקובל, והרשתות החברתיות שולטות. בסוכות נחגוג שנה, ובמאמר מוסגר אנחנו הולכות להוציא סיור חדש שגם קשור למייקרים”.

יאללה, תני ספוילר.

“סיור של מייקרים בהייטק”.

אתן משתפות פעולה עם (עפת”ח) – העמותה לפיתוח תיירות חיפה – ולא עם מינהלת העיר התחתית.

“וזה גם קטע מצחיק. המינהלת לא מאוד היתה בעניין של לעזור לנו, שזה שיא של חוסר היגיון, והעמותה לתיירות שאבה אותנו אליה ברגע. אנחנו עושות גם סיורים פרטיים וגם סיורים לקבוצות. אגב, רוב החיפאים שמגיעים לסיור לא מכירים את האזור בכלל. נון גדול”.

מה קורה היום בעיר התחתית?

“צר עולמי כעולם נמלה. העסק שלי מרושת במצלמות, ושתיים מהן פונות לרחוב. אין יום שעובר שאני לא אומרת שיום אחד הן יתפוצצו מרוב שעמום. העסק נמצא על הרחוב, ולעסק כזה אמורים להיכנס אנשים, אבל אני מרגישה כאילו אני בקומה 100 בלי מעלית. זו בעיה. עשו את הרחוב יפה? אין ספק שכן. עוזר? לא, לא עוזר. זה לא מביא אנשים באופן אוטומטי. יש פה הבדל עצום בין מה שקורה ביום לבין מה שקורה בלילה. לא שעיני צרה על מה שקורה בלילה, אני לא חושבת שהם מלקקים פה דבש ויש בעיות אחרות בלילה שאני לא אכנס אליהן כי אני לא מכירה אותן מספיק לעומק, אבל מה שקורה פה ביום הוא גרוע. אם יתנו לי מכשיר כזה לספירת אנשים הוא יתאבד מחוסר עבודה”.

כשדברים כואבים לך את מעלה פוסטים.

“אני לא יודעת אם להגדיר את עצמי כפעילה חברתית. זו לא בדיוק ההגדרה. אני מעורבת חברתית, והפייסבוק הוא פתרון חלקי ונקודתי מאוד להצפת בעיות. יש לי בסיכום הכללי משהו כמו 10,000 חברים ועוקבים, אז כשאני מעלה פוסט, ב־99.9 אחוז מהמקרים יש לו איזשהו אפקט. אני מעלה פוסטים ולא מתביישת להגיד את מה שיש לי, ובדרך כלל זה חשוב, אחרת לא הייתי מעלה. אני הפה של כולם פה בסביבה. היו הרבה דברים שהתיישרו לפי מה שביקשנו או לפי מה שהתרענו, ויש הרבה מאוד דברים שלא קורים. זו תחושה מתסכלת מאוד כי בסופו של דבר, מי שיושב במגדל השן צריך להקשיב למי שנמצא בשטח. מי שנמצא בשטח יודע מה קורה, אליו מתנקזים כל העניינים והבעיות. להבדיל, זה כמו עסק של בית קפה. יש ברמן ומלצרית ולקוח שבא לאכול. כשהוא מתלונן בפני המלצרית על בעיה, אם היא לא מעבירה את זה למנהל שלה, המסעדה בבעיה. אם היא מעבירה והמנהל לא עושה כלום, המסעדה בבעיה. אם זו מסעדה מתוקנת, המנהל מבין את הבעיה ומתקן, הכל מצוין ואפשר להמשיך. אז פה המסעדה היא מקולקלת. יש לי סימוכין. בגלל שהיום הכל נעשה בכתב, יש את הכל שחור על גבי לבן”.

ספרי על המקרה האחרון שהצפת. זה היה פוסט מתגלגל שזכה להמון תגובות.

“ביפו 33, ממש ליד החנות שלי, יש סמטה צדדית בשם הסתת. עד לפני כחצי שנה חנו שם עשר מכוניות בכל יום. כידוע, מצוקת החנייה בעיר התחתית היא לא קטנה ועשר חניות זה לא מעט. יום בהיר אחד קמנו וגילינו שהחניות חסומות בעמודי בטון יצוק שאי אפשר להזיז אותם. פנינו לעירייה כדי לבדוק את פשר העניין, אז הם בדקו, חזרו אלינו ואמרו שכן, זו העירייה שחסמה. פנינו שוב ואז הבנו שיש בעיה, רק לא הבנו מהי בדיוק. כשהעלינו כמה פוסטים שגררו אחריהם תגובות, ניר שובר התקשר אלי באופן אישי, אמר לי שהוא עדכן את ראש העיר ושהיא ביקשה להסיר את העמודים במיידי. עברה חצי שנה וכלום לא השתנה. גם לא אמרו לנו מה קרה. אל תחשבי שלא המשכנו לפעול, אבל זה סוג של מלחמת התשה. אני בוחרת את המלחמות שלי, וזו נפתרה בחניון שעולה לי 550 שקל בחודש. יש מלחמות יותר עקובות מדם שצריך להתעסק בהן מאשר חנייה”.

אז עזבת את זה?

“כמה פעמים נראה לך סביר לשאול בן אדם בלי להיות מטרידנית. שובר סגר את העניין בזה שהעירייה פועלת לאט. אמרו לנו שזה לא תקין, אבל בגלל שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה, העמודים עדיין שם והאזרחים סובלים. בשורה התחתונה – אין עם מי לדבר, וחבל. כמו שאמרתי, הדברים מגיעים מלמטה וצריך להתייעץ עם השטח. האנשים בשטח הם היחידים שיודעים את האמת”.

מישהו בא פעם להתייעץ איתך?

“לא. עינת קליש רותם היתה פה לפני הבחירות הקודמות, אבל בקמפיין הבחירות האחרון לא נתקלתי בה פה”.

השמועה אומרת שזה הכל בגלל בעל עסק סמוך.

“יש בעל עסק אחד ובכיר עירייה אחד, וככה אחד ועוד אחד נהיים שניים. מי שגר כאן יודע את האמת. גם במינהלת זרקו לנו לא פעם שכאשר הנושא ייפתר, יוכלו להגיד לנו מה היה. אז מישהו כן יודע מה קורה כאן, יותר ממישהו אחד”.

את מרגישה שינוי לרעה מאז שיהב עזב?

“יש תחושה כזאת, אבל אני לא יודעת אם היא מבוססת או לא. קודם כל אני יכולה להגיד לזכותה שהיא אשה”.

וזה מספיק?

“אני רק רוצה להגיד שטוב שיש נשים חזקות במשרות מפתח, אבל ללא ספק זה לא מספיק. יש תחושה שמה שהיה לא יהיה. זו תחושה בעייתית מאוד שמבוססת על מה שאני מרגישה. יכול להיות שאני טועה, והלוואי שאני טועה, אבל זה לא מרגיש ככה. זה מרגיש כאילו חושבים שהזרקור היה על העיר התחתית וזה מספיק לה, ועכשיו, כפי שאני מבינה את הלך הרוחות, רוצים להעביר את הזרקור להדר. חיפה היא עיר קטנה, ולכן לא צריך המון מוקדים מקרטעים בשביל למשוך את מעט מאוד האנשים שעוד נמצאים פה או שיגיעו מבחוץ. עדיף להתרכז במוקד אחד ולעשות אותו כמו שצריך, והוא יהווה מוקד עלייה לרגל”.

אולי קליש רותם חושבת שהעיר התחתית היא לא ראויה?

“משחקי הכוח מתאימים יותר לגן ילדים ופחות לעירייה. אי אפשר להתעלם מהתחושה שכל מה שקשור ליהב נמחק. אני יודעת שזה נשמע לא אובייקטיבי כי עיקר הפעילות שלי מתקיימת בעיר התחתית ולכן ברור שארצה שהמוקד יהיה פה, אבל אני באמת חושבת שהמוקד צריך להיות פה, ולא רק בגלל שאני נמצאת כאן. כששיפצו את מרכז הכרמל, בעלי העסקים שם בכו וכל הזמן התלוננו שבעיר התחתית משקיעים. להזכירך, במשך שנתיים וחצי היו לי פה מול האף חפירות שלא יכולתי לצאת לרחוב. הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר, וגם עכשיו אחרי השיפוץ אין פה אנשים. בשביל שיהיו צריך להחליט על קו אחד שבו פועלים ולא לירות לכל הכיוונים. את חדשה ואת רוצה להראות שעשית פה, שעשית שם, אבל את זה מחקת. זה לא נכון בעיני, אבל קטונתי. אני לא ראש עיר. אנחנו נמשיך לפעול כאן, מלמטה. אני מאמינה במחתרתיות, ודברים שקורים מעצמם הם הדברים החזקים. גם בטבע החזק שורד. אם נצליח להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים ולעשות אותו טוב, אני מאמינה בטוב”.

יש לך שאיפות פוליטיות?

“לא, אבל הרבה פעמים רצו לצרף אותי לכל מיני סיעות. אין לי שאיפות, אבל אני חושבת שרק חתך הגיל שלי יכול להביא שינוי”.

מה היית עושה אחרת?

“צריך להקים ועדים חזקים של אנשים פעילים שאכפת להם, ושהם יובילו קו מסוים מההתחלה ועד הסוף. צריך להיות ועד כזה בעיר התחתית, בהדר, בבת גלים ובכרמל, וכל החבר’ה האלה צריכים להיפגש. מה שקורה עכשיו זה שאין חוט מקשר בין כולם. יש לנו את פסטיבל הסרטים ואת פסטיבל ‘החג של החגים’ – שני מגה אירועים שמושכים המוני אדם לחיפה – אבל מה חיפה מציעה להם? אפשר בקלי קלות לקשור את העיר התחתית לפסטיבל הסרטים באמצעות הכרמלית. למה אין סנכרון? זה משהו לא ברור, הרי זה כל כך פשוט. אפשר לעשות פה דברים מטורפים, המודלים קיימים בכל העולם, אבל אין מישהו שיקשור בין הדברים. כנ”ל לגבי ‘החג של החגים’ שהיה בוואדי ומשום מה עבר למושבה הגרמנית. מה הקשר? לעשות דברים נכון לא נראה לי כמו דבר מסובך מאוד, זה רק עניין של תכנון. אנחנו מסתכלים מהצד ולא מבינים למה. בדיוק כמו שקרה עם מיזם האורות ברחוב יפו, שעליו ידענו רק ביום שבו התקינו את העמודים. לא יכול להיות שכבעלת עסק לא אדע שמשהו כזה עומד לקרות, זה לא תקין ולא הגיוני. אין איך לייפות את זה, אי אפשר לטאטא דברים מתחת לשטיח. עובדתית קרה פה אירוע גדול מאוד שסחב לכאן אלפי אנשים, ואני לא ידעתי על קיומו. ברגע שהבנתי מה קורה נשארתי פתוחה עד הלילה כדי שיראו אותי. אני מאמינה שחשיפה זו חשיפה. אז לפרוש וללכת לפוליטיקה? לא, ממש לא. בחלומות. מה שבטוח – אשאר פה, למרות כל הבעיות, כי אני מאמינה בעיר התחתית”.

 

תכשיט של ליאת ולדמן. "ידעתי שזהו, זה מה שאני הולכת לעשות בשארית חיי” (צילום: רוני הרמן)

תכשיט של ליאת ולדמן. "ידעתי שזהו, זה מה שאני הולכת לעשות בשארית חיי” (צילום: רוני הרמן)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. פיצ

    אחת הנשים הפחות נעימות שיצא לי להכיר עם עבודות בנאליות ונדושות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר