מרואן אבו שקארה. "לא רציתי את הפלצנות של תל אביב, אבל כן רציתי את הדיבור של תל אביב" (צילום: חגית הורנשטיין)
מרואן אבו שקארה. "לא רציתי את הפלצנות של תל אביב, אבל כן רציתי את הדיבור של תל אביב" (צילום: חגית הורנשטיין)

“אנחנו נדאג לכך ש’החג של החגים’ יתקיים כרגיל”

למרואן אבו שקארה, האיש שעומד מאחורי ההצלחה של האטליז והמעדנייה המשפחתיים בוואדי ניסנאס ושהפך לאושיית אינסטגרם, יש מטרה - לשמח אנשים. הוא מאמין בצדק, נלחם על האמת שלו ומתרחק מפוליטיקה, אבל כשזה מגיע לכיס שלו, גם ראש העיר לא תצליח לעצור אותו

פורסם בתאריך: 10.11.19 07:10

“בונג’ורנו, סבאח אל ח’יר, בוקר טוב. זה הכוח של העולם – תמיד לחשוב חיובי. אם תקום בבוקר ותתלונן שאתה עייף, ש’זה לא בסדר וגם זה לא’, עזוב. תסתכל על הצד הטוב. קום בבוקר ותגיד ‘היום יהיה לי יום טוב, מחר יהיה יום יותר טוב’. תחשוב חיובי, תעשה חיובי ואני מבטיח לך – יהיה אחלה”.

ככה, כמעט בכל בוקר, פותח מרואן אבו שקארה, 46, את יומו עם סרטון מחזק בסטורי, מלווה בחיוך נצחי על הפנים המעוטרות בזקנקן תיש, וזהו רק הסרטון הראשון של היום. בהמשך הוא יעלה עשרות סרטונים שבהם הוא מתאר את הליך הכנתן של מנות בשריות מרהיבות שיוצאות מהמטבחון הקטן שבתוך האטליז המשפחתי ברחוב ח’ורי בוואדי ניסנאס. רוב החיפאים מכירים את הקצבייה הזו מיום פתיחתה לפני 32 שנים, כמו גם את המעדנייה הסמוכה בעלת אותו שם, שבה נמכרים תבשילים וסלטים אותנטיים בהכנה ביתית, או את הירקן ממול, שם נמכרים ירקות ופירות מובחרים וייחודיים. את מה שקרה לאטליז בשנה האחרונה אף אחד לא צפה, גם לא האיש שהצליח להגשים פנטזיה – טפאס בר עם טוויסט מזרחי. ובקיצור – גורמה ערבי.

על מה חלמת?

“על משהו מיוחד. איך אני אגיד את זה – לא רציתי את הפלצנות של תל אביב, אבל כן רציתי את הדיבור של תל אביב. רציתי משהו, והיום מסתבר שגם בתל אביב אין כזה. כשעשיתי את זה לא הבנתי את העוצמה ואת השליחות של המקום. עכשיו, אחרי שנה, אני קם בבוקר ואומר ‘וואו, למה לא עשיתי את זה לפני כן?’, אבל כשאני עוצר לרגע לחשוב, אני יודע שלא הייתי מוכן לפני זה. אנחנו לא מגיעים משושלת של קצבים. אבי ודודי שפתחו את האטליז אינם קצבים. הם אהבו חגיגות ובזמנו אהבו לשחוט כבשים, כי כך היו חוגגים אז, אבל הם לא קצבים”.

הכל התחיל כשויקטור אבו שקארה, דודו של מרואן, הגה רעיון – לפתוח חנות של קפואים בוואדי – וסחף אחריו את אחיו פואד, אביו של מרואן. הם שכרו חנות, מילאו אותה במקררים ענקיים של ירקות סנפרוסט ובבשרים קפואים.

“במרוצת הזמן התחילו הלקוחות לשאול על שיפודים ועל צלעות, והתחילו להביא מגשים שגם אותם שמו במקפיא”, נזכר אבו שקארה, “אחרי זה התחילו לשאול אם אין בשר טרי כי הם לא רצו לקחת לפיקניק בשר קפוא. אז אבי ודודי קנו מקרר ומילאו אותו בשישליק כבש ובקבבים טריים, שאותם הם קנו באטליז סמוך. ככה העניין התפתח. בשלב האחרון הם כבר התחילו להביא נתחים שלמים שאותם הם פירקו ליד הלקוח. אבל הם לא בדיוק ידעו מה עושים, הם לא היו קצבים”.

בן כמה היית כשהצטרפת אליהם?

“כילד לא אהבתי ללמוד, רציתי לעבוד. אבא היה מביא לי בכל יום שלושה מורים שיעשו איתי שיעורי בית, והיה קשה לי לשבת ללמוד. אני לא יכול לקרוא משהו ולהבין אותו, אלא אם זה על מישהו שאני מכיר. בגיל 16 נכנסתי לעסק המשפחתי. בדיוק הכנסנו לפה קצב, ולמדתי ממנו איך חותכים ואיך אורזים. למדתי על כל חלק של החיה ולמה הוא משמש, וכעבור חמש שנים אני כבר הובלתי. כך התחלתי להיות קצב – פתאום אני זה שחותך את הבשר ועושה הזמנות, אני הכל. במקביל המשכתי ללמוד יום אחד בשבוע בבית הספר אורט בשביל תעודת הגמר”.

מה משך אותך לעבודה הזו שהיא פיזית בעיקרה?

“אהבתי את זה, היתה לי סבלנות ללקוח – להסביר לו, לתת לו חלקים מתוקתקים – והלקוחות אהבו את זה והתחברו. אבל הדרך לא היתה פשוטה. עד שלמדתי מה זה המקצוע הזה משכנו כסף, אבל העסק לא הרוויח ולא היה כזה מוצלח כדי שנוכל ליהנות ממנו. נקלענו לקשיים. באיזשהו שלב הייתי צריך לסדר את זה כי היתה בעיה – צריך כסף, ושתי משפחות תלויות בעסק הזה. יום אחד קמתי ואמרתי לאבא ולדוד ‘או שאני יוצא מהעסק כי אני לא יכול להמשיך ככה, או ששניכם לוקחים הפסקה, מרימים ידיים ואני אטפל בהכל’. זה לא היה פשוט. כבר היה לי תינוק בן חצי שנה, ונתתי את כל הכוח. הייתי לבד, בלי האבא והדוד, ופיטרתי עובדים כי היתה לי תוכנית. הצבתי לעצמי יעד והתכוונתי לעמוד בו. זה היה בשנת 1998. היום, ברוך השם, עשיתי את זה. הבאתי את העסק ממקום בעייתי מבחינת ניהול אל הטופ”.

 

מרואן אבו שקארה בפתח האטליז והמעדנייה. "אני לא מזדהה עם אף אחד מלבד עם הלוגו של אבו שקארה" (צילום: חגית הורנשטיין)

מרואן אבו שקארה בפתח האטליז והמעדנייה. "אני לא מזדהה עם אף אחד מלבד עם הלוגו של אבו שקארה" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

 

לימון. רק לימון

המקור של משפחת אבו שקארה הוא בכפר מע’אר שבגליל. בשנת 1948 חצו בני המשפחה את הגבול ללבנון, אך בהמשך שבו ארצה חמישה אחים והתמקמו בחיפה. ביניהם היה סבא של מרואן.

“היום רק בחיפה אנחנו מונים 540 נשים, גברים וילדים שנושאים את השם אבו שקארה בתעודת הזהות שלהם”, הוא מתגאה, “לכל אח של סבא היו 12 או 13 ילדים. בעבר בני משפחת אבו שקארה היו מתחתנים בינם לבין עצמם – בני דודים רחוקים עם בנות דודות רחוקות, לא מקרבה ראשונה – וכך השם נשמר. אנחנו משפחה גדולה וכמעט כולנו חיים באותו אזור. כולנו שכנים, כולנו גדלנו ביחד, ולכן יש לנו הרבה חתונות, חגיגות ומסיבות”.

לא סביר שאתה מכיר את כולם ויודע מי שייך למי.

“בטח שכן. גדלנו כולנו ביחד אז אתה מכיר את כולם. זה לא שיש לך אירוע פעם בשנה. יש לזה פלוסים ומינוסים. אחד מהמינוסים זה שלכל אחד שנולד תינוק, אז יאללה, חפלה. סיים י”ב – יאללה, מסיבת סיום. כל הזמן מחפשים סיבה למסיבה. זו משפחת אבו שקארה – אנחנו אוהבים שמחה, אוהבים אנשים, אכפת להם מהאחר. מי שהסתבך זו אשתי אולה שנכנסה למשפחה כזו גדולה. מאז שהתחתנו לפני 20 שנה, בכל חתונה או אירוע היא מגלה פתאום שזה אח של ההוא ולא היה לה מושג”.

כמה מרואן אבו שקארה יש?

“יש רק עוד אחד, מכפר מע’אר, בחור נחמד”.

החיוך לא יורד לך מהפנים.

“אני כזה כל הזמן, מילדות. זה הכל ההורים. השקט, הביטחון והפרגון שאבא נתן לי, גם כשהייתי ילד. בכל דבר שרציתי לעשות הוא תמך בי, גם אמא. זה היה בית חם שרצה שהילדים יהיו מאושרים, עם החינוך הכי טוב, לכבד את כולם, להסתכל על כולם כעל בני אדם. אני הבכור ויש לי אח ושתי אחיות. גדלנו בוואדי ניסנאס וזה לא היו פשוט. הייתי ילד פושטק ועשיתי מלא בעיות. כשהייתי בן 15 עברנו לגור בעין הים, ופתאום מרואן גילה עולם אחר. גיליתי את כל הסחבק, את כל הבנות, פתאום שיחקתי עם בנות והייתי בפאזה אחרת לגמרי. יצאנו לבלות בכרמל, במועדון הפיבר. זה לא אותו מרואן שגדל בוואדי, שיניתי פאזה. השכונה והחברה באמת משפיעה על הבן אדם”.

“הייתי ילד שונה, ילד אחר”, הוא ממשיך, “אם היה כסף היית קונה, לא היה כסף – אז אין. אין קרדיט, אין הלוואות. חסרים לך 100 שקל – קודם תחסוך ואז תקנה אופניים. אתה לא קונה משהו ואז מתחיל לשלם. בגיל 17, כשלא היה לי כסף לקנות רכב חדש, הסתפקתי בסובארו קטנה, שתי דלתות. רציתי שהרכב יבלוט, שיהיה משוגע. צבעתי אותו בלבן במוסך לפחחות והשגתי ריפוד לבן. הכל היה לבן מלבד השטיחים. קראתי לו WHITE CAR. כולם היו מזהים אותי, האוטו היה כמו לאבנה. תמיד הייתי שונה, בולט, לא כמו העדר. גם בעבודה שלי עם הבשר לא רציתי להיות עוד קצב. עם כל הכבוד לכולם וכולם עובדים, יש חלק שעובדים נכון ואיכותי וחלק פחות. אני רציתי להיות שונה. הבשרים אצלנו תמיד היו איכותיים – הכבשים הכי טובים, העגלות הכי טובות. כבר לפני 30 שנה היינו איכותיים. מי שאוהב לאכול טוב ונהנה מהאוכל יודע מה הוא מכניס לפה, כך שאין סיבה שלא אתן לו את החוויה הזו. אני עושה את זה לא בשביל שהביזנס יגדל ולא בשביל הכסף. ההצלחה האמיתית היא לעבוד על החושים של הלקוח, לגרום לו הנאה, אם זה בטעם הטוב, אם זה בריח הטוב של העסק, אם זה בעין שהכל נקי ויפה, אם זה בשמיעה כשהלקוח מקבל מילה טובה ויפה ואם זה בלחיצת היד. אם הצלחתי לגעת בחושים האלה, אין סיבה שהלקוח לא יוציא כסף מהכיס וייתן לי אותו. אין סיבה שלא”.

תודעת השירות אצלכם היא מפותחת מאוד.

“אין אחד שלא אוהב יחס אישי. זה התחיל עם דוד ויקטור שלימד אותי מה זו קבלת פנים ללקוח. אתה פותח לו את הדלתות ואת הלב, נותן לו כוס מים ביום חם, אחר כך טעימה קטנה ולאחריה כוס קפה. זה מה שהוא לימד אותי – לתת ללקוח מעבר, שירגיש טוב, וככה זה 32 שנה. העסק שלנו הוא לא מקום תעשייתי. התחלנו עם יחס אישי של בוטיק. אני זוכר דורות אחורה, וגם אם הם לא הגיעו 20 שנה ופתאום חוזרים בפסטיבל ‘החג של החגים’, אני אזכור לברך אותם בשמם. זה סוג של חוויה תוך כדי קנייה. לכל אחד יש את הסיפור שלו – לפעמים אני משתף בכאב שלי, הוא מספר מה עובר עליו, כי כבר שנים שאנחנו מכירים ומדברים. אני אוהב את זה. אני אוהב אנשים, אני אוהב חברה. השמחה של האנשים היא האושר שלי. לראות אנשים שמחים וחוגגים עושה לי הכי טוב. אם אני נכנס לאיזה מקום ומרגיש שהאנרגיות הן שליליות, קודם כל אעשה הכל בשביל להרים לאנרגיה חיובית. אם אני מצליח, זה הסיפוק שלי, עשיתי את שלי. אם זה תלוי באנרגיות שלי או באוכל שלי שיכול לגרום לך להיות מאושרת מאיזה ביס שנתת, אז אני בכלל בעננים, כי אני אישית גרמתי לך ליהנות, ואני עושה את זה באהבה. וזה עובד ומצליח. מה הלקוח צריך יותר מבשר משובח? אנחנו הכתובת שלו. בחרתי להיות לימון ולא גם לימון וגם אבטיח וגם תפוז וגם וגם. לימון. מי שרוצה את הלימון על דג או על סלט ישלם גם אם זה עולה שקל וגם אם זה עולה 100 שקל. אני רוצה לימון. לא לימון משומר ולא מלח לימון”.

תסביר.

“אני מסביר לאנשים שוב ושוב – יש לך שני מוצרים זהים, אבל הם לא אותו דבר. אחד עולה 20 שקל והשני עולה עשרה שקלים. אם את לא מבדילה ביניהם אל תקני את היקר, קני את הזול. אבל אם את יודעת מה ההבדל ביניהם, את מזהה אותו, ואין לך כסף לקנות את היקר, תקני רק חצי מהכמות בעשרה שקלים ותהיני ממנו. בזה אני מאמין. אין לך – לא צריך. יש לך? את אחראית על הכיס שלך. תקני חולצה פעם בחצי שנה, אל תקני מזויף. למה להסתובב עם חולצה מזויפת? יש אנשים שיזהו בשנייה שזה מזויף, כמו שאנשים יזהו שאת לא אמיתית בדיבור שלך, אז למה? תהיי אמיתית. אנשים יתחברו אליך ברגע שתלכי עם האמת שלך. לא מיליון יתחברו, אבל מאה כן. אם יש בן אדם אחד שיאמין בך ובאמת שלך את תילחמי בכדור הארץ. על האמת שלי אני נלחם”.

 

מעדניית אבו שקארה. סנדוויצ'ים ופלטות של בשרים מעושנים (צילום: חגית הורנשטיין)

מעדניית אבו שקארה. סנדוויצ'ים ופלטות של בשרים מעושנים (צילום: חגית הורנשטיין)

 

המטרה הבאה: חו”ל

אבו שקארה חולש לבדו על העסק ומקפיד להעסיק בני משפחה וחברים קרובים שגדלו איתו. לבני המשפחה שעובדים איתו הוא קורא “גדר הביטחון שלי”, ויש להם חלק גדול בהצלחה.

“כולי אושר מזה וכולי ביטחון עצמי בגלל זה, ואני אפילו משוויץ בהצלחה”, הוא אומר, “אני לא צנוע אבל אני לא אוהב להתגרות, אני אוהב להיות בגובה העיניים עם כולם אבל לא אוהב להוציא עיניים. כשצריך להפגין כוח אני מפגין כוח. כשצריך לחיות את הרגע ואת הפשטות אז אני חי אותם. אני לא שם עלי כתר של מלך חס וחלילה. אם ארצה לשים את הכתר אשים – אם זה יהיה הרגע הנכון – אבל לא מסתובב ואומר שאני המלך. זה לא מרואן. אני חי את הרגע, אני חי את האנשים, את הכאב שלהם ואת השמחה שלהם. אני שם תמיד, איפה שצריך לעבוד אני אעבוד, איפה שצריך לשמח אנשים אני שם. אני לא יכול לשמח מישהו שלא רוצה להיות שמח ורק מחפש מה לא בסדר. לא פשוט במדינה שלנו להחזיק לקוח כל כך הרבה זמן. אנחנו הישראלים לא פראיירים, אבל גם לא מפרגנים גדולים. אם יבוא קוסם לאיזה מקום באירופה לעשות את הקסם שלו, כולם בקהל ימחאו כפיים ויהיו מרוצים מהשואו. כשהוא יגיע אלינו לישראל ויעשה את אותו הקסם, כולם יסתכלו עליו ויתלחשו ‘אה, אני יודע מה הטריק, הוא העביר את זה אחורה, הוציא מהצד’. הרי כולנו יודעים שיש פה קאץ’, אז למה לא לפרגן? בלי פרגון אי אפשר להמשיך. אם יש הצלחה, זה בגלל הפרגון של האנשים שהוא דבר מאוד חשוב. מנגד, צריך לדעת איך להעריך את הפרגון, להמשיך במסורת ולתת את הכי טוב. אל תשכח מאיפה התחלת, אל תשכח מי היה איתך לאורך כל הדרך, ולכן אני מפרגן למשפחה, לצוות, ללקוחות החדשים וללקוחות הוותיקים שהולכים איתנו כבר 32 שנה”.

המשפחה נתנה לך יד חופשית?

“הם לא הבינו מה אני עושה. אף אחד לא הבין, גם השיפוצניקים שעבדו במקום לא ממש הבינו. גם האדריכל שעזר לי לא הצליח לראות את התמונה שהיתה לי בראש”.

מאיפה קיבלת את ההשראה?

“אני אוהב דברים שהם שונים – לטוס לחו”ל, לחפש את השוק המקומי. אני לא מחפש מקומות של פלצנות אלא מקום אותנטי שכשאתה נכנס אליו אתה מרגיש את האווירה האמיתית – אם זה באוכל, אם זה בריח של המסעדה. יש מסעדות שכבר בחוץ אני מחליט לא להיכנס אליהן כי הן מריחות לי לא טוב. ייאמר לזכותי שיש לי טעם טוב. השואו האמיתי זה האותנטיות, ואני מקפיד שהעסק שלי יישאר אותנטי, כלומר שהלקוחות יראו את הבשר, יצפו בחוויה של ההכנה מעבר לזכוכית השקופה, עם הטאץ’ של פעם – טאצ’ אירופי שהבאתי מאיטליה, מטורקיה, מבוקרשט ומלונדון. חיברתי מכל מיני מקומות, ולא היה פשוט בכלל לחבר את הכל ביחד”.

אפשר לשייך את ההצלחה למגזר היהודי?

“ברור. אני אגיד לך מה העניין – אני לא מזדהה עם אף אחד מלבד עם הלוגו של אבו שקארה. זו האמת שלי ויש לי כבוד לכולם, לכל הדתות ולכל המפלגות. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה כי זה לא המגרש שלי, אני לא פוליטיקאי. הפוליטיקה שלי זה איך לגרום ללקוח לצאת ממני עם חיוך אחרי שהוא השאיר אצלי כסף, וזה לא פשוט, ושיחזור אלי עם חיוך. זו הפוליטיקה שלי”.

היה קשה לגדול כערבי פה?

“לא. מה זה קשה? שוויון אין, אבל כשאתה עושה את הדברים נכון, אתה לא נכנס למלכודות שיזיקו לך ושישימו לך רגליים. נולדתי בשביל לשמח אנשים עם הבשר שלי. אני לא מתעסק בדתות. אני מאמין שיש אלוהים אחד ושלכל אחד יש את הדרך שלו במי להאמין. מה שמוטל עלי זה לדאוג לחינוך של שלושת הילדים שלי, כמו שהורי הקפידו לחנך אותי ונתנו לי להיות שבע מכל דבר. מה שלא שלך אז הוא לא שלך. אם אתה רוצה להגיע אליו תגיע בדרך הנכונה, לא על חשבון אף אחד ולא לדרוך על אחרים. אני מאושר בחלקי. הורי חינכו אותי על אמת ועל צדק, כי אמת וצדק הם הצלחה. כדי להגיע למקומות של הצלחה ושל ביטחון כלכלי אתה צריך לעבוד נכון, ולעבוד נכון זה לראות עולם, זה לא להיות בבועה שלך. זה מה שראיתי ועל זה גדלתי. צריך להכיר אנשים אחרים ותרבויות אחרות, לפתוח את הראש, ואז תגיע למקום רחוק יותר מהגבול שהציבו לך בילדות. היה לי חלום שבחיפה יכירו מי זה אבו שקארה – את הקציצות שלו, את הבשרים שלו. אחר כך רציתי שהמדינה תדע מי זה אבו שקארה, והיום אני כבר חולם על חו”ל. אני מופתע לטובה מההצלחה, באים אלי מכל הארץ, אבל אני כיוונתי לזה”.

עוד מעט תצטרך להרחיב את המקום.

“ברור, יש הרבה מחשבות בכיוון. מה שבניתי כבר לא מספיק, אבל תודה לאל שאני צריך להגדיל ולא להקטין”.

אתה עובד קשה.

“בחיים לא עבדתי”.

מה זאת אומרת?

“אני נהנה מכל רגע, זה לא נקרא עבודה. ככה אני קם בבוקר, ככה אני רואה את זה, והכל פשוט בעולם. כאילו מה יקרה? קמת בבוקר ואתה בריא – תהנה. הרי אתה לא יודע מה יהיה מחר”.

תגיד, מה הקטע עם הסטורי כל יום כל היום?

“אני חי את ההנאה שלי ומשתף את החברים בכל הפאן הזה. אני סוג של מוביל חברתי לאנרגיה חיובית. אני עושה את זה – אני לא אשקר – גם כדי להביא לקוחות. התחלתי לפני עשר שנים בפייסבוק וקידמתי את העסק. ואז נכנס האינסטגרם ואיתו הגיע הסטורי. הסטורי זה הסיפור. אני קם בבוקר, מברך, שולח נשיקה ובואו נתחיל את היום שלנו. על הדרך אני מזהה אנשים שהם שונים, דמויות מיוחדות, ומקבל מהם רעיונות, ופתאום מתחילים לעקוב אחרי עוד ועוד אנשים. היום יש לי 26,600 עוקבים. אני נותן עכשיו טיפ לכולם – סטורי זה לא רק ביזנס, סטורי זה החיים, המשפחה וגם ביזנס. אני חי את זה, וכבר יש לי סוג של אחריות לספק לעוקבים את הסיפור היומי. אני לא מוכר מוצר אלא עושה בידור, וזה הפך להיות חלק מהחיים”.

מה משמח אותך מלבד לשמח אחרים?

“הקפה של בוקר עם חמאה במקום סוכר. לחזור בערב הביתה ולהיות נטו עם אשתי זה חלק מהאושר שלי. כשהיא לא כועסת עלי, אני מבסוט באתו יום (צוחק). גם בילוי עושה לי טוב”.

ביקשת לא לדבר על פוליטיקה, אבל אני לא יכולה שלא לשאול אותך לגבי השינויים בפסטיבל “החג של החגים”.

“אוי ואבוי אם אני לא אגיב על כך, כי אז לא אהיה אמיתי. ‘החג של החגים’ נועד כדי להכיר האחד את השני. זה שאנחנו על המפה ושאנחנו מצליחים להביא אורחים מצפון ומדרום כדי שיכירו תרבות אחרת ולחבר את כולם ביחד זה הישג ענק. מהי הסיבה שבגללה מקצצים? וואלה, אני מופתע”.

ראש העיר רוצה לבטל את אירועי החוצות בשישי ובשבת ולהסתפק באירועים בימי חמישי ורק במקומות סגורים.

“וואלה, הצחקת אותי עכשיו. אנחנו בוואדי ניסנאס נעשה את הכל כדי שזה לא יקרה. נגייס את כל האנשים, ואם העירייה לא יכולה לעשות את זה אז אנחנו נעשה את זה בעצמנו. גם בשישי ובשבת. אנחנו נדאג לכך ש’החג של החגים’ יתקיים כרגיל. עד שהצלחנו להביא את התל אביבים לפה? האנשים האלה מכניסים כסף לחיפה, וחודשיים לאחר שייגמרו החגיגות הם ימשיכו לבוא וימליצו גם לאחרים. מה פתאום לוותר עליהם? עד שהצלחנו להביא אותם לפה, להגיד להם יאללה, קישטה? שיקצצו בדברים אחרים, לא בדבר שמכניס לנו כסף. זו דעתי ואני לא יודע אם אני צודק, אבל אני גם לא יודע אם זה שהחליט על הקיצוץ צודק. נחכה ונראה מי צודק. אסור לוותר. אסור”.

 

מרואן אבו שקארה. "תמיד הייתי שונה, בולט, לא כמו העדר" (צילום: חגית הורנשטיין)

מרואן אבו שקארה. "תמיד הייתי שונה, בולט, לא כמו העדר" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות
  1. רועי

    מרואן באמת בחור חביב ונחמד לכל הלקוחות וגם הדוד שלו ג'אן.
    אנשים אמיתיים. הבשר איכותי ויקר.
    כל חיפאי מכיר אותם !
    שיצליחו – מפרגן להם

  2. קונה ותיק

    מרואן, אני מציע שתפתח סניף במרכז הכרמל. יש כאן קהל מתאים בשכונה, יש חנויות ריקות להשכרה, ויש צורך כאן לחנות בשר מעולה. ההצלחה מובטחת. בברכה, קונה ותיק.

  3. יעל

    אין על הבשר של אבו שקארה, מקצועיות ודאות מקצועי ולבבי, מרואן תפתח חנות במרכז הכרמל כדי שתהיה יותר נגיש.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר