אלכס אמר פעם ששנות חיים של פאב הן כמו שנות חיים של חתול. לשיטתו הוא היה בן יותר מ-130. אומר מיד שאף פעם לא הסכמתי איתו על כלום. זה היה חלק מהשעשוע, חלק מההנאה של להיות במחיצתו – לא להסכים איתו. לשיטתי הוא היה בן 15. ואני לא אומר את זה כדי להקטין אותו. הוא היה מתבגר נצחי שבדיוק הגיע לסף שבו הבינה מניצה, לפעמים שוכח אותה, לפעמים מחזיק בה בבהירות של תגלית חדשה, כמו תמונה שנעה כל הזמן מול העיניים באופן מהפנט. זה היה כוח. כמו ארתור רימבו שכתב את השירים הכי טובים שלו בגיל 16, הרוח האדולסנטית של אלכס כתבה בשביל חיפה את השיר האורבני הכי יפה שלה בהיסטוריה שאני יכול לזכור.
חיפה חבה לאלכס חוב ענק. איכשהו, באמצעותו, דרך היכולת שלו להיות מדיום של כאוס וטוב לב, זרם של א.נשים ותרבויות הצליח להתנקז לאגם נהדר. שמענו הרבה על איך חיפה רב תרבותית. זה לא ממש נכון. בחיפה יש סגרגציה כמו בכל מקום, שמופרת מדי פעם במקרה או בכוח. אבל בדאנק זה היה באמת, טבעי, מובן מאליו, ובזכות אלכס.
נהגנו להתלוצץ על זה שהחלק שמתחת לטורסו שלו לא חשוב, כי כל הקיום שלו הוא מאחורי הבר, ושהוא צריך ללכת עם בר נייד קשור למותניים שלו. "כולם יושבים יותר נמוך ממך, והחלק שמתחת למותניים יורד מהמשוואה", הוא אמר, "כבעל פאב מדברים איתך כבן אדם, בלי להתייחס למיניות שלך". הוא אפילו אמר שהוא מתכוון לשנות את שם המשפחה שלו בתעודת הזהות ל"מהדאנק". ולכן לספוד לאלכס זה לספוד לדאנק. היו כל מיני קישוטים מסביב – כל הסיפור של חוקי הבית, מזיגה איטית, ההסתייגות מקטשופ, האיסור לבחור שירים או לערבב משקאות, הדקלום של חוק הטוהר הבווארי – כל אלה היו תפאורה. העיקר היה התחושה שיש לך מקום שמקבל אותך כל עוד אתה מקבל אותו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הדאנק חי 19 שנה. הכרתי אותו בשנה התשיעית שלו, כשהוא היה בשיא החיוניות. אחרי כמעט 20 שנה בתל אביב, שבהן לא שמעתי מילה ברוסית או בערבית בברים של הברנז'ה בעיר הכי ליברלית ביבשת, הדאנק היה מעיין מים חיים. מקום חד פעמי, לצערי, כמו אלכס בעצמו. "מסנן הקרינה הטוב ביותר בעולם" – המקום להימלט אליו בצהריים, אבל גם מסנן של עוד הרבה דברים אחרים, כמו גזענות ולאומנות וסתם קטנוניות והיבריס. בדאנק היה קשה להתנשא ולשנוא. וזה השיר שאלכס כתב.
כמעט כל מי שישב שם באופן קבוע, בשלב כלשהו נהיה עובד. קצת כמו שכאשר מסיימים ארוחה, כל אחד עוזר במשהו – לפנות את השולחן, לשטוף כלים. לעבוד שם היה בעצם סוג של לקחת אחריות על מה שאתה מקבל, לדאוג שזה ימשיך להיות אפשרי.
היה לזה מחיר – לחיות ככה, לאפשר את זה. אלכס משך את זה ככל שהיה יכול, ואפילו קצת מעבר. שנת פאב, יותר שנת כלב מאשר שנת חתול לדעתי, היא מתישה בכל מקרה, אז כשמדובר במקום כל כך טוטלי, כל כך בלתי נפרד מהבעלים שלו, זה גובה מחיר, ואלכס ידע את זה. לפרוש הוא לא ממש ידע. הוא תכנן עוד איזה עשר שנים, לא יותר, וכמה כואב שהן לא ניתנו לו. ענת נפרדה ממנו במילים הכי יפות: "שום שיפוטיות, שום ציניות, שום כעס, שום התחנפות שמנסה להסתיר רחמים. כמה שזה נדיר. אף פעם לא הרגשתי נבוכה מעצמי לפגוש אותך. היית הכי בגובה העיניים וישר בדיוק כמו שאתה, ותמיד בחיבה, ותמיד בחיבה פשוטה וקטנה, ונדיבות פשוטה וקטנה, וטוב לב פשוט וקטן (כך זה תמיד הרגיש, כאילו שלא עשית כלום בכלל) בלי טיפה של דרמה".
להתראות סוש אהוב.
שי אילן יבדל"א עם אלכס אדלשטיין ז"ל
