אופטימיות מוגדרת כציפייה להתרחשותם של דברים טובים בחייו של אדם. ציפיות חיובית נמצאו קשורות לרווחה נפשית ("טיב ההוויה") גבוהה אפילו בתנאים של מתח ומצוקה. האופטימיים נוטים להתבונן בצד החיובי של המצוקה, אך יחד עם זאת מכירים בקיומה ובחשיבותה ונוקטים מאמצים כדי להגיע לידי פתרון.
ההגדרה המדעית של אופטימיות ופסימיות מתמקדת בציפיות לעתיד, כאשר אנשים נוטים להתאים את התנהגות למה שהם רואים כרצוי ונחשק. האלמנט השני של הציפיות מדגיש את הביטחון של האנשים לגבי התוצר הסופי. מי שמטילים ספק בהשגת המטרה עלולים להימנע מלפעול להשיגה. מחקרים מצביעים על כך שהבסיס לאופטימיות הוא האופן שבו אדם חושב על הסיבות לדברים. הסגנון ההסברי מתפתח בילדותנו. ילדים שמצויים בדרגת סיכון גבוהה ללקות בדיכאון הם אלה שמאמינים כי הסיבות לאירועים הקשים הן קבועות, כוללניות ונובעות מהסבר פנימי (הסבר הקשור להאשמה עצמית). אופטימיות היא תכונה תורשתית במידה מסוימת, אך גם משופעת מחוויות ילדות.
תקווה, לעומת זאת, נתפשת כתופעה קוגניטיבית ומונחית מטרה. התקווה מוגדרת כיכולת לגזור דרכי פעולה להשגת יעדים רצויים וכהנעת העצמי באמצעות פעולה שקולה. דרכי הפעולה הן מסלולים קוגניטיביים להשגת המטרה, ובני אדם מתמסרים אל דרכי הפעולה כשהם מתכננים דרכים להשיג מטרות. חשוב לציין כי תקווה משקפת פרספקטיבה סובייקטיבית ולא בהכרח מציאות וכי היא מספקת את היסוד הקוגניטיבי ההכרחי להשגת מטרות באופן מוצלח. נוסף על כך, תקווה היא תכונה, משאב בחיי האדם וכוח מרפא שמקדם את איכות החיים, ויש לה יעילות תרפויטית ואלמנט מבריא ממחלות נפש. רמות התקווה הן שונות בקרב בני האדם, ולכן היא נתפשת כמאפיין אישיותי.
בדרך כלל אנשים מדרגים את חייהם בהווה כטובים יותר מאשר בעבר, ואת חייהם בעתיד ככאלה שצפויים להיות טובים יותר מחייהם בהווה. אנשים אופטימיים חשים סיפוק רב יותר מעתידם לעומת אנשים פסימיים. אופטימיים גם נוטים לראות את חייהם במונחים חיוביים יותר. למעשה, אופטימיות עשויה להיות רלוונטית לא רק לעתיד לבוא, אלא גם להערכת העבר וההווה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בתקופות משבר, כמו זה שנגרם בשל הקורונה, היכולת להתמקד בהווה ולמצוא יש משמעותי, תוך מתן הערכת יתר לרבדים חיוביים שהתקופה הזו מייצרת, מאפשרת לפתח מיומנות של אופטימיות ותקווה, וניתן לייחס מיומנות זו גם לכישורי התמודדות כמו:
1. העצמת האדם – העצמת התכונות והיכולות החיוביות של האדם. הבהרת המידה הנכונה של התכונות החיוביות של האדם ומתן משקל לחוסנו לאורך זמן מאיצים אותו להיות מודע לרצונות ולרגשות האמיתיים המובילים אותו בחייו.
2. המגבלות – מזעור החסרונות. אדם צריך להכיר במגבלותיו, לזהות באלו סיטואציות הן מפריעות לו, ללמוד לחיות עם החסרונות ולהתפשר עמם, כלומר להשלים עם העובדה שאיננו מושלמים ולחיות בשלום עם המגבלות. הכרה כזו תגביר הימנעות מקונפליקטים ורצון לשנות את הזולת, ותאפשר אף שימוש בהומור מתוך ריחוק סלחני ובאירוניה שתקרב אחרים אלינו.
3. בניית מארג תמיכתי חיובי – מארג חברתי/משפחתי מאפשר לאדם לתת אמון באחרים ולחלוק איתם את המתח. מארג זה משלים את החסרונות של האדם, ובתקופות קשות מהווה גב אמין ותומך שמקל על החרדה ועל הקושי .
התיאוריות המתמקדות במדדי האופטימיות והתקווה יוצאות מהתפישה כי כאשר משווים בין אנשים בעלי מדדים חיוביים לאנשים בעלי מדדים שליליים, מוצאים כי בעלי המדדים החיוביים הם אנשים עמידים יותר ונשארים חדורי מוטיבציה גם כשהם נתקלים בקשיים במהלך הדרך. נוסף על כך, הם מצליחים לעודד את עצמם לכיוון הצעד הבא או מלכתחילה להציב לעצמם יעדים ארוכי טווח ולפרק אותם לצעדים קטנים לעבר המטרה הגדולה. נמצא שאפילו שביב קטן של אופטימיות ותקווה יכול לעודד ולהגביר את המוטיבציה שתסייע לאנשים לראות עתיד ורוד גם בתקופות שצבועות בשחור.
* הכותבת היא מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית, בחוג לפסיכולוגיה, בחוג לתקשורת ובחוג למשאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית גורדון לחינוך, בעלת דוקטורט בתחום קבלת החלטות בתנאי אי ודאות, מומחית בתורת המשחקים ומרצה בבית ספר לרפואה בטכניון בתחומי הפסיכולוגיה
