התיאוריות המתמקדות במדד התקווה יוצאות מתוך התפישה כי כאשר משווים בין אנשים בעלי מדדי תקווה גבוהים לאנשים בעלי מדדי תקווה נמוכים, מוצאים כי אלו בעלי המדדים הגבוהים הם אנשים עמידים יותר שנשארים חדורי מוטיבציה גם כאשר הם נתקלים בקשיים במהלך הדרך. נוסף על כך הם מצליחים לעודד את עצמם לכיוון הצעד הבא או מלכתחילה להצליח להציב לעצמם יעדים ארוכי טווח ולפרק אותם לצעדים קטנים לעבר המטרה הגדולה.
המחקרים מצביעים על הבדלים במאפיינים של אנשים עם רמת תקווה גבוהה לעומת אנשים עם רמת תקווה נמוכה, ונמצא שאפילו שביב קטן של תקווה יכול לעודד ולהגביר את המוטיבציה שתסייע לאדם בוגר ולילד למצוא דרכים להשגת החלומות שלו.
אנשים עם רמה גבוהה של תקווה נהנים מחתירה למטרות, מאתגרים וממאמץ, עם הצגת המטרה מתעורר אצלם רגש חיובי של התלהבות, הם מלווים מאמץ ברגשות חיוביים, נטילת אחריות מעוררת אצלם הרגשה טובה ומחזקת את הדימוי העצמי, והם החלטיים יותר ביחס לבחירת הדרכים כדי להגיע למטרה.
אנשים עם רמת תקווה נמוכה מפקפקים לגבי יכולתם למצוא דרכים אלטרנטיביות למימוש המטרה, מתקשים לגייס כוחות להתמודד עם קושי ולהמשיך בחתירה למטרה, עם הצגת המטרה מתעוררים בהם רגשות מעורבים ושולטים בהם פחד, אי נוחות וסוג של חוסר אונים, והם נוטים יותר להעריך את הנסיבות כמתסכלות, ובעקבות כך נתונים לרגשות של דכדוך וללחץ נפשי.
ברור לכל כי תקווה היא תכונה אשר נבנית על בסיס של חשיבה ושהיא תכונה נלמדת. התקווה היא מדבקת, ואנשים בעלי רמה גבוהה של תקווה נוטים להדביק בכך את סביבתם. אך כך קורה גם עם ייאוש, גם הוא מדבק.
רוצים להישאר מעודכנים?
אז כיצד מעצימים תקווה? באחד מהמחקרים המרתקים ביותר בנושא זה נבנה מודל שמיועד לעידוד תקווה ואשר מתבסס על פיתוח של שלושה גורמים – הגדרת מטרות ברורות, פיתוח היכולות להשגת המטרות הללו, ומציאת המוטיבציה לשימוש ביכולות אלו.
כיצד מציבים מטרות? מטרה יכולה להיות כל דבר שאדם מעוניין להגשים, לחוות, להשיג, לעשות או להיות. לכן, מטרה מסוג זה יכולה להיות רעיון למרדף של חיים שלמים או משהו נקודתי יותר. יש לבחור כמה מטרות חשובות, וכך ניתן יהיה לפנות למטרה אחרת כאשר מטרה מסוימת נחסמת. על המטרות להיות מותאמות לסטטוס ולנסיבות החיים של האדם, ויש למפות אותן לפי סדר עדיפויות (לאנשים בעלי תקוותיות נמוכה יש קושי רב לבצע משימה כזו, והם יעדיפו מיד להתחיל לבצע את המשימה הראשונה שעולה בדעתם). בשלב זה יש לחלק כל משימה למשימות קטנות, כלומר שלבים לביצוע אשר מסייעים לעקוב אחר ההתקדמות לכיוון המטרה. המטרות צריכות להיות חיוביות (מה לעשות ולא מה לא לעשות) ואפשריות לכימות (לא "להצליח במבחן" אלא "להשיג ציון של יותר מ-90"). אנשים בעלי תקוותיות גבוהה נוטים להתעניין במטרות שהציבו לעצמם אנשים אחרים ולעתים אף לסייע להם בביצוע, כך שהם הופכים את המטרות למטרות משותפות. אנשים שמסייעים לאחרים זוכים בתחושת סיפוק גדולה בחייהם האישיים.
כיצד לפתח את היכולות להשגת המטרות? חשוב לפרק את המטרה הגדולה למשימות קטנות, לצעדים קטנים, לפי רצף הגיוני לביצוע. כאשר האדם מיומן ביכולות פירוק כאלה הוא מרוויח את הביטחון בכך שיוכל לבצע כל משימה משמעותית שתעמוד בדרכו. חשוב למצוא כמה דרכי פתרון חלופיות להשגתה של כל מטרה עוד לפני תחילת הביצוע, וזאת על מנת למנוע תחושת ייאוש. יש למצוא את המיומנויות הטכניות הדרושות לביצוע של כל משימה, ובכך גם לסייע לפיתוח מיומנויות נוספות ביחד הפשטת המשימה.
כיצד לסייע במציאת מוטיבציה? כאשר המטרות נובעות מתוך בחירה אישית ונבנות על סמך התייחסות לחייו של האדם ולסטנדרטים שלפיהם הוא מתנהל, יש סיכוי גדול יותר ליצירת מוטיבציה מאשר במצבים שבהם המטרה היא חיצונית. יש לעודד אנשים בעלי שיח עצמי שלילי להשתמש בטרמינולוגיה חיובית ולהחליף את הביקורת העצמית הנוקבת בביקורת מציאותית, חיובית ומועילה יותר. אנשים בעלי מדדי תקוותיות נמוכים יתקשו להשיג בסיס של זיכרונות חיוביים. ככל שאדם הוא צעיר יותר יהיה לו פשוט יותר לנתב את זיכרונותיו באופן אקטיבי ולסייע לעצמו ביצירת נרטיב עצמי חיובי. יש ללמוד מסיפורים כמשל על אחרים שעמדו בפני סיטואציות קשות והצליחו להתמודד עם המכשולים ולהצליח, והם מהווים מודל לחיקוי. כמו כן, יש לעודד אותם לקחת חלק במטרות שמצריכות פעילות קבוצתית ושיתוף פעולה. למשל, עבודה בקבוצה מסייעת להאשים את עצמך פחות בכישלון, והתהליך הקבוצתי עצמו יוצר מוטיבציה.
* הכותבת היא מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית, בחוג לפסיכולוגיה, בחוג לתקשורת ובחוג למשאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית גורדון לחינוך, בעלת דוקטורט בתחום קבלת החלטות בתנאי אי ודאות, מומחית בתורת המשחקים ומרצה בבית ספר לרפואה בטכניון בתחומי הפסיכולוגיה
