סבל הוא פרק בחיים שלא ניתן למחוק, כמו הגורל והמוות. "בלי סבל ומוות, חיי האדם לא יכולים להיות שלמים", כתב ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות". ההתמודדות עם סבל כנתיב לצמיחה וכנקודת מפנה נזכרת בכתובים משחר הימים. ההיסטוריה גדושה בסיפורים ובעדויות של אנשים שהתמודדו עם משברים אשר טלטלו אותם עד לשורש הווייתם. הם נאבקו בסבל קשה מנשוא אך גם הגיעו תוך כדי כך לגיבוש תובנות חדשות על עצמם ועל החיים.
פילוסופים, סופרים אנשי דת ורבים אחרים ניסו אף הם להתמודד עם סוגיות הקשורות לחיפוש אחר משמעות מתוך הסבל. עם זאת, רוב המחקר בתחום הפסיכולוגיה התמקד עד לעשור האחרון בהשפעות ההרסניות של מצבי לחץ וטראומה, ולא בכוחה של מצוקה להניע תהליכי התפתחות אישיים בונים. המחקרים הרבים שנערכו בשנים האחרונות על חוסן וצמיחה פוסט טראומטיים משלימים מחקר קודם שעסק בעיקר בהפרעה הפוסט טראומטית, ומתמקדים בקשת הרחבה של שינויים שמתרחשים בעקבות מצבי לחץ קיצוניים.
צמיחה פוסט טראומטית היא "חוויה סובייקטיבית של שינוי פסיכולוגי חיובי בעקבות התמודדות עם מצב לחץ טראומטי". מאז פרסום ספרם הראשון של ריצ'רד טדשי ולורנס קלהון – שני החוקרים הראשונים בתחום – בשנת 1995 פורסמו מחקרים רבים אשר מראים שההתמודדות עם אירועים טראומטיים, שמטלטלים את שגרת החיים ומעוררים סבל רב, יכולה גם להיות מנוף לפיתוח מיומנויות אישיות ובין אישיות. חשוב להדגיש כי אין הכוונה להמעטת הסבל או לראיית הטראומה עצמה כחוויה חיובית, אלא לגילוי כוחות ולפיתוח תובנות חדשות תוך ההתמודדות עם הטראומה ועם השלכותיה. המחקרים מראים שאנשים שונים זה מזה בהתמודדות במצבי טראומה. בתשובה לשאלה "מה מנבא את ההבדלים בהתמודדות?" נמצא כי ההבדלים בתגובותיהם של אנשים לאירוע טראומטי קשורות למשתנים אישיותיים, נוסף על נסיבות האירוע (ואירועים אחרים שהתרחשו בחיים לאחר הטראומה) ועל מידת התמיכה שהם קיבלו מקרוביהם.
אנשים מדווחים על צמיחה פוסט טראומטית במגוון של נסיבות משבריות, ובהן התמודדות עם מחלה מסכנת חיים, מוות במשפחה, תקיפה מינית, אסונות טבע, מצבי מלחמה ופיגועי טרור, ובימינו מוסיפה הספרות גם משברים ואירועי דחק כמו התמודדות עם גירושים והתמודדות של הורים עם לידת ילד עם מוגבלות, וטווח רחב של נסיבות שמאתגרות את משאבי ההתמודדות של הפרט ומפרות את האיזון בחייו. המחקרים מוכיחים כי שיעור גבוה יחסית מהאנשים מדווחים שהם למדו במצבים אלה על עצמם, על הקשר שלהם לאחרים ועל מהות החיים עבורם. לאחר שהאדם יוצא מההלם הראשוני, לצד תגובות של אובדן, בלבול, כעס ועצב, מתקיים תהליך של עיבוד ועיכול של מה שקרה. תהליך זה עשוי להוביל את האדם לפרספקטיבה חדשה על החיים שתאפשר לו למקם אירועי חיים, לחבר בין זיכרונות ולתרגם חוויות רגשיות לשפה. משברים יכולים לשמש זרז שמערער הנחות יסוד בסיסיות, חושף אמיתות קיומיות ומוביל אנשים לשנות את האופן שבו הם מתייחסים לעצמם, לאחרים ולחיים בכלל.
ההתמודדות עם משברים אלו דורשת גיוס משאבים פנימיים ותמיכה מצד הסביבה, ובשל כך הם יכולים לשמש נקודות זינוק ולהירשם כציוני דרך התפתחותיים. לנוכח חוסר האונים הקשה במצבי משבר קיצוניים, אנשים שואלים עצמם "למה זה קורה לי? איך אני יכול למצוא מטרה ומשמעות כשיש לי שליטה כה מעטה על חיי?". המצוקה הפוסט טראומטית והצמיחה הפוסט טראומטית אינם קטבים מנוגדים של אותו תהליך. למעשה, מצוקה פוסט טראומטית וקריסת המשמעות עשויות לשמש מנוע לצמיחה.
רוצים להישאר מעודכנים?
חוקרים מאוניברסיטת סטאנפורד בארצות הברית עקבו אחר מצבם הנפשי של אנשים אחרי הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001. החוקרים מצאו קשר חיובי בין רמת הצמיחה בקרב אנשים תשעה שבועות לאחר הפיגוע לבין המצוקה שעליה הם דיווחו באותה נקודת זמן. לעומת זאת, במעקב ממושך יותר נמצא קשר בצורת עקומת פעמון בין מצוקה וצמיחה – רמת הצמיחה הגבוהה ביותר נמצאה בקרב אנשים עם רמה מתונה של מצוקה. בקרב אנשים עם מצוקה פוסט טראומטית חריפה היו פחות סיכויים לצמיחה. גם בקרב אנשים שלא דיווחו כלל על מצוקה היו פחות סיכויים לצמיחה. ממצא זה תומך בתפישה של המצוקה כמנוע לצמיחה ומצביע על כך שחוסן נפשי שמתפתח בעקבות התמודדות עם מצבי לחץ, דומה במובנים רבים לכושר גופני -אי אפשר לפתח כושר ללא כל התמודדות עם קושי באימון הגופני, אך קיימת סכנה של קריסה לנוכח עומס יתר.
הדרך לשינוי נסללת תוך התמודדות עם המצוקה הרגשית ועם שאלות נוקבות ומייסרות שמתעוררות בעקבות המצוקה. לפי גישה זאת, תהליך צמיחה כרוך בהבניה מחדש של סיפור החיים. בכל אחד מהמודלים שמתארים תהליכים של צמיחה פוסט טראומטית קיים רכיב פרדוקסלי כלשהו שמייצג מקרה ספציפי של הפרדוקס הכללי בשדה הזה – מאובדן יש רווח, "עצב ושמחה בכפיפה אחת ידורו". ניצולי טראומה יכולים לחוות חוויות קשות של כאב ואובדן שאין לו תחליף, ובו זמנית להגדיר לעצמם מטרות והשקפות חדשות שמאפשרות להם לחוש שהם נעים שוב קדימה לעבר מטרות חדשות.
ידוע כי גורמים סביבתיים עלולים להחריף מצוקה פוסט טראומטית. למשל טיפולים רפואיים חודרניים שנעשים בחוסר רגישות עלולים להעמיק את תחושת חוסר האונים של אדם שפצוע פיזית, וחוסר אמון עלול להעמיק כאשר ניצול טראומה מבקש עזרה ולא נענה. גם ביורוקרטיה מסואבת יכולה לתרום לתחושה של חוסר אונים מול מערכת שנתפשת כאטומה.
בני משפחה וחברים יכולים להעניק זה לזה פרספקטיבות חדשות, במיוחד בעתות משבר וטראומה, ולהעניק תוקף לחוויות ולרגשות זה של זה, ועל ידי כך להרחיב את יכולת ההתמודדות. לעומת זאת, יש מצבים שבהם הסביבה לא זו בלבד שלא מכילה אלא אפילו מכבידה וחוסמת.
לעתים אנשים רוצים לעזור אך לא יודעים כיצד. גם אמירות שנאמרות מתוך כוונה טובה עשויות להוביל לתוצאה הפוכה. מסרים מצד סביבה שמשדרת לנפגעי טראומה כי עליהם "להיות חזקים" או "לשים את העבר מאחור וללכת הלאה", יכולים להתקבל לא רק כחוסר רגישות אלא גם כלחץ, כביקורת וכדה-לגיטימציה של המצוקה. מסרים אלה יכולים להעמיק את הבדידות שחווים לעתים קרובות נפגעי טראומה ואת הרגשתם שאין מבינים את מצבם.
לכן על מנת לאפשר צמיחה פוסט טראומטית יש לפנות קודם כל מקום לכאב ולהכרה בגודל הזוועה ובעומק השבר. החוקרים מדגישים כי חשוב לראות באדם שמגיע לטיפול בעקבות משבר, אובדן או טראומה כמומחה לעצמו ולחייו. הם מדברים על הטיפול כליווי, שהמרכיב החשוב ביותר בו הוא הפתיחות של המסייע, נכונותו להקשיב וליצור שותפות פעילה, וללוות צעד אחד צעד, בלי לדחוף ובלי למשוך.
בשונה מגישות אחרות של טיפולים קצרי טווח, גישת המטפל דורשת פרספקטיבה ואורך נשימה. מוטל עליו למצוא את האיזון בין מעורבות יתר למעורבות חסר. עליו להיות נוכח ולהישאר עם המצוקה בלי להישאב לתוך המערבולות הרגשיות ולהזדהות יתר על המידה, אך גם בלי להתנתק או לאטום עצמו בפני המצוקה. תפקידו הוא לשמש עד ולאפשר לסיפור האישי להירקם בקצב שלו. המסר שמועבר הוא "אני יודע שיש בך את הכוח לעמוד בזה, ואנחנו נעמוד בזה ביחד". תהליך זה מחייב פתיחות מצד המלווה, הקשבה והכלה של רגשות מכאיבים, וטיפוח יכולות של אמפתיה וחמלה.
* הכותבת היא מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית, בחוג לפסיכולוגיה, בחוג לתקשורת ובחוג למשאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית גורדון לחינוך, בעלת דוקטורט בתחום קבלת החלטות בתנאי אי ודאות, מומחית בתורת המשחקים ומרצה בבית ספר לרפואה בטכניון בתחומי הפסיכולוגיה
