למה צריך לקוות? המחקרים מצביעים על כך שלתקווה יש תפקיד חשוב בהנעה של אדם לקראת הצבה והשגה של מטרות, ונמצאו בהם קשרים חיוביים בין תקווה לבין הצלחה במימוש מטרות. ההנחה היא שתקווה היא משאב אישי שניתן לפיתוח ולטיפוח והוא חיוני להתמודדות עם קשיים, כולל הצלחה בלימודים, בחירה וקבלת החלטות.
התיאוריות שמתמקדות במדד התקווה נובעות מהתפישה שלפיה כאשר משווים בין אנשים בעלי מדדי תקווה גבוהים לאנשים בעלי מדדי תקווה נמוכים מוצאים כי בעלי המדדים החיוביים הם עמידים יותר ונשארים חדורי מוטיבציה גם כאשר הם נתקלים בקשיים במהלך הדרך. נוסף על כך הם מצליחים לעודד את עצמם לכיוון הצעד הבא או מלכתחילה להצליח להציב לעצמם יעדים ארוכי טווח ולפרק אותם לצעדים קטנים לעבר המטרה הגדולה. מתוך כך, ובהתייחס לבית ספר, ילדים עם רמה נמוכה של תקווה הם בעלי סיכון גבוה יותר לנשור מבית הספר ולא לסיים את לימודיהם.
מחקרים מצביעים על הבדלים במאפיינים של אנשים עם רמת תקווה גבוהה לעומת אנשים עם רמת תקווה נמוכה. אנשים עם רמה גבוהה של תקווה נהנים מחתירה למטרות, מאתגרים וממאמץ; עם הצגת המטרה מתעורר אצלם רגש חיובי של התלהבות; הם מלווים מאמץ ברגשות חיוביים; נטילת אחריות מעודדת אצלם הרגשה טובה ומחזקת את הדימוי העצמי; והם החלטיים יותר ביחס לבחירת הדרכים כדי להגיע למטרה. אנשים עם רמת תקווה נמוכה מפקפקים לגבי יכולתם למצוא דרכים אלטרנטיביות למימוש המטרה; מתקשים לגייס כוחות להתמודד עם קושי ולהמשיך בחתירה למטרה; עם הצגת המטרה מתעוררים אצלם רגשות מעורבים שבהם שולטים פחד, אי נוחות וחוסר אונים; והם נוטים יותר להעריך את הנסיבות כמתסכלות, וכתוצאה מכך הם נתונים לרגשות של דכדוך ולחץ נפשי.
הקשר בין תקווה לתחומים נוספים בחייו של תלמיד
ב-15 השנים האחרונות הצליחו חוקרים להבין את הקשר בין מדדי התקווה לבין תחומים שונים בחייו של ילד, ובהם תחומים רבים שמשפיעים על תפקודו גם במערכת החינוך. באשר לתפישת העצמי והעתיד, מחקרים מצאו קשר חיובי בין ילדים "תקוותיים" לבין ביטחון עצמי והערכה עצמית. אותם מחקרים מצאו קשר שלילי בין ילדים "תקוותיים" לתסמיני דיכאון. תלמידים שדיווחו על מדדי תקווה גבוהים ראו את עצמם באור חיובי והאמינו שגם אחרים רואים אותם כך. הם היו אופטימיים יותר והתמקדו יותר בהצלחות שלהם מאשר בכישלונות כאשר הם נדרשו לבצע מטלות.
בנושא סיפוק מהחיים ואושר (Well Being), במחקר שנערך בקרב 367 תלמידים בחטיבת ביניים נמצא קשר חיובי מובהק בין תקווה לסיפוק כללי מהחיים ולבריאות נפשית. בתחום הבריאות הפיזית, במחקר שנערך בקרב 48 חולי אסטמה בגילאים 12-8 הוצע להם להשתמש בתרופה חליפית, על אף שהיא היתה זהה לתרופה שבה הם השתמשו עד כה. הילדים בעלי מדדי התקוותיות הגבוהים האמינו שהתרופה החדשה עשויה לסייע להם להתגבר על המחלה, ואכן, בבדיקה שנערכה לאחר 14 ימים נמצא שיפור במצבם הרפואי. הילדים בעלי מדדי התקווה הנמוכים לא האמינו שהתרופה תצליח לשפר את מצבם או שיהיה קשה ומסובך לקחת אותה, וזה ככל הנראה השפיע על המוטיבציה שלהם.
בתחום ההישגים האקדמיים, סטודנטים בעלי תקוותיות נמוכה יותר הם חרדתיים, בעיקר בסיטואציות שבהן בוחנים אותם, ומיד מפקפקים בעצמם. לעומת זאת, סטודנטים בעלי תקוותיות גבוהה לא נותנים לכישלון להשפיע על הערך העצמי שלהם, ומבחינתם כישלון הוא משוב לכך שהם לא ניסו מספיק בסיטואציה נתונה.
רוצים להישאר מעודכנים?
כיצד מעצימים תקווה בילדים?
נבנה מודל שמיועד לעידוד תקווה ואשר מתבסס על שלושה גורמים – הגדרת מטרות ברורות, פיתוח היכולות להשיג את המטרות הללו, ומציאת המוטיבציה כדי להשתמש ביכולות אלו
כיצד מציבים מטרות? מטרה יכולה להיות כל דבר שהאדם מעוניין להגשים, לחוות, להשיג, לעשות או להיות, ולכן מטרה מסוג זה עשויה להיות רעיון למרדף של חיים שלמים או משהו נקודתי יותר. יש לבחור כמה מטרות חשובות (כך ניתן יהיה לפנות למטרה אחרת כאשר מטרה מסוימת נחסמת), שעליהן להיות מותאמות לסטטוס ולנסיבות החיים של הילד. יש למפות את המטרות לפי סדר עדיפויות (לילדים בעלי תקוותיות נמוכה יש קושי רב לבצע משימה כזו, והם יעדיפו מיד להתחיל לבצע את המשימה הראשונה שעולה בדעתם), ולחלק כל משימה למשימות קטנות, שהן למעשה שלבים לביצוע שמסייעים לילד לעקוב אחר ההתקדמות שלו לכיוון המטרה. השלבים לביצוע חייבים להיות כאלו שהילד יוכל לעמוד בהם בקלות יחסית, וכך הוא גם יוכל לעקב אחר התקדמותו וגם להרגיש סיפוק לאורך הדרך וליצור לעצמו חוויות של הצלחה שהוא יוכל להיעזר בהם בהמשך הדרך. המטרות צריכות להיות חיוביות – מה לעשות ולא מה לא לעשות (ילדים בעלי תקוותיות נמוכה נוטים להעדיף משימות של הימנעות ולא של ביצוע), ואפשריות לכימות – לא "להצליח במבחן" אלא "להציג ציון מעל 90". אנשים בעלי תקוותיות גבוהה נוטים להתעניין במטרות שהציבו לעצמם אנשים אחרים, ולעתים אף לסייע להם בביצוע, והופכים את המטרות למטרות משותפות. אנשים שמסייעים לאחרים זוכים בתחושת סיפוק גדולה בחייהם האישיים.
כיצד מפתחים את היכולות להשגת המטרות? חשוב לפרק את המטרה הגדולה למשימות קטנות, כלומר לצעדים קטנים, לפי רצף הגיוני לביצוע (ילדים בעלי תקוותיות נמוכה מתקשים בכך מאוד). כאשר הילד מיומן בכך, הוא מרוויח את הביטחון בכך שהוא יוכל לבצע כל משימה משמעותית שתעמוד בדרכו. חשוב למצוא כמה דרכי פתרון חלופיות להשגה של כל מטרה עוד לפני שהביצוע החל, וזאת על מנת למנוע תחושת ייאוש. הוא צריך להבין שגם אם דרך אחת לא מצליחה, תמיד קיימת האפשרות לנסות לפעול בדרך אחרת. יש לסייע לילד למצוא את המיומנויות הטכניות הדרושות לביצוע של כל משימה, ובכך גם לסייע לו לפתח מיומנויות נוספות ביחד עם הפשטת המשימה.
כיצד מסייעים במציאת מוטיבציה? כאשר המטרות נובעות מתוך בחירה אישית ונבנות על סמך התייחסות לחייו של הילד ולסטנדרטים שלפיהם הוא מתנהל, יש סיכוי גדול יותר ליצירת מוטיבציה מאשר כשהמטרה היא חיצונית. יש לעודד את הילד לכתוב יומן שבו הוא מתעד את מחשבותיו לאורך הדרך. יש לעודד תלמידים בעלי שיח עצמי שלילי להשתמש בטרמינולוגיה חיובית ולהחליף את הביקורת העצמית הנוקבת בביקורת חיובית ומועילה. חלק מהילדים בעלי מדדי תקוותיות נמוכים יתקשו להשיג בסיס של זיכרונות חיוביים. ככל שהילד הוא צעיר יותר יהיה פשוט יותר לנתב את זיכרונותיו באופן אקטיבי ולסייע לו ביצירת נרטיב עצמי חיובי. יש להקריא ספרים ולהשתמש בסיפורים כמשל על אחרים שעמדו בפני סיטואציות קשות והצליחו להתמודד עם המכשולים ולהשיג את המטרה (סיפורים יכולים לסייע לילדים בעלי תקוותיות נמוכה כמודל לחיקוי). יש לעודד אותו לקחת חלק במטרות שמצריכות פעילות קבוצתית ושיתוף פעולה (עבודה בקבוצה מסייעת להאשים את עצמך פחות בכישלון, והתהליך הקבוצתי עצמו יוצר מוטיבציה).
* הכותבת היא מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית, בחוג לפסיכולוגיה, בחוג לתקשורת ובחוג למשאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית גורדון לחינוך, בעלת דוקטורט בתחום קבלת החלטות בתנאי אי ודאות, מומחית בתורת המשחקים ומרצה בבית ספר לרפואה בטכניון בתחומי הפסיכולוגיה
