אם לומר את האמת, אני אוהב את מה קורה במכבי חיפה בקיץ הזה. כן, אתם קוראים נכון. אני אולי בין הבודדים שחושבים ככה, אבל אני אוהב את זה שמצעירים סוף סוף את הקבוצה, שרוצים לתת במה לשחקני הבית המוכשרים שלנו, שחושבים לטווח ארוך כדי להרוויח שחקנים מחויבים למערכת לעוד הרבה שנים. אפילו למדתי לאהוב את ההחתמה של ליאור רפאלוב אחרי שהבנתי שהוא הגיע כסוג של מאמן בחדר ההלבשה וכמנטור לשחקנים הצעירים.
אני רק לא מבין ולא מסכים עם הדרך. יותר מזה – נראה לי שמישהו בחלונות הגבוהים החליט, לכאורה כמובן, לערבב אותנו האוהדים ולהגיד שלא מוצאים שחקנים, והכל כדי להצדיק את הצערת הקבוצה.
אני לא מבין מדוע גל אלברמן, איציק עובדיה או אפילו יעקב שחר לא יוצאים אל הקהל ואל התקשורת ואומר ללא מורא ובלי פחד: אנחנו רוצים לפתח כמה שחקני בית מוכשרים ולקדם את הצעירים שלנו שמככבים בנבחרות הצעירות. הם היו יכולים למנוע את הרחשים בקהל ולהרגיע את האוהדים, אז למה פשוט לא לדבר?
רוצים להישאר מעודכנים?
השבוע החתימה מכבי את איתמר ניצן. שוער בן 36 שבעונה החולפת ספג הכי הרבה שערים. את צהלות השמחה ממשרדי מכבי נתניה אפשר היה לשמוע עד לאיצטדיון סמי עופר. כבן של שוער עבר במכבי, אני לא מצליח להבין את פשר ההחתמה הזאת, אלא אם יש כאן כוונה נסתרת לתת הזדמנות לשריף כיוף כשוער הראשון.
"שוער זה חצי קבוצה", אמר לי פעם שלמה שרף כששאלתי אותו למה הוא העדיף את אבי רן ז"ל בשער על פני אבא שלי. והאמת, אני חייב להודות שאני די מסכים עם הקביעה הזאת. שוער הוא הלב של קבוצת כדורגל, ואם החלטתם ללכת על כיוף אז תנו לו את כל הביטחון שהוא צריך. וגם אם הוא יחטוף פה ושם גול שטותי או סתם יהיה חלש בשני משחקים ברצף, האמינו בו. ניצן הוא שוער ליגה טוב מינוס, בטח לא מספיק טוב למכבי. אין שום סיבה להיתקע בלי שוער, ואחרי פארסת ג'וש כהן-רועי משפתי-ניית'ן בקסטר, מגיע לכיוף לקבל את כל הביטחון להיות השוער הראשון.
אני לא יודע איך תיגמר העונה שבפתח, אבל אני מקווה מאוד ששלושה שחקני בית לפחות – כיוף, ענאן חלאילי וחמזה שבלי – יסיימו כתגליות העונה. אני אוהב מאוד את רעיון ההצערה, רק לא מסכים עם הדרך.
