ג'קי רזון וארז יעקבי. "כל אחד מאיתנו בא מהמקום שלו, מהזון הפרטי שלו" (צילום: חגית הורנשטיין)
ג'קי רזון וארז יעקבי. "כל אחד מאיתנו בא מהמקום שלו, מהזון הפרטי שלו" (צילום: חגית הורנשטיין)

“לשנינו יש שורשים בולגריים, אז יאללה, נקרא למקום ‘הבולגרי’”

בתחילת השבוע נפתחה להרצה החמארה הבלקנית של ארז יעקבי וג’קי רזון שזכתה לשם הבולגרי. ויש להם חלוקה שוויונית - רזון יהיה אחראי על הקולינריה, על הבישולים ועל המשקאות, ויעקבי על ההווי. טעם של פעם

פורסם בתאריך: 14.12.19 08:22

לוטניצה, שופסקה, קיופולו, סלאמורה, סקורדליה, בניצה, צ’וצוקי, טישפישטי. ובעברית: מנות מהמטבח הבלקני, לרוב מבולגריה, עם נגיעות מרומניה, מיוון ומטורקיה, אשר מרכיבות את התפריט של הבולגרי – החמארה הבלקנית החדשה של ארז יעקבי וג’קי רזון שנפתחה בתחילת השבוע להרצה במעלה סמטת ח’טיב בעיר התחתית.

נדמה שאת השניים לא ממש צריך להציג. יעקבי, 50, שדרן רדיו חיפה מאז שקמה התחנה, עשה בה את כל התפקידים האפשריים וכיום ניתן לשמוע אותו חולק מיקרופון עם חבריו להנחיית התוכנית “איזה בוקר”, והוא גם שותף בחלק של ההופעות בבית המרזח ברמת ישי. רזון, 54, חיית לילה וטבח מוערך, היה הבעלים של הפאב המיתולוגי ג’ק והאפונים אשר עבר כמה גלגולים בשלושה לוקיישנים שונים, ובין לבין היה בעליהם של עוד מקומות ידועים.

השניים, שדרכיהם הצטלבו לא אחת במהלך החיים, חברו למיזם המשותף בעיקר כדי להתפרנס, אך גם כדי ליהנות בעצמם ולעשות טוב לסביבתם. פגשתי אותם במקום החדש לריאיון זוגי בידיעה שהדברן הגדול מבין השניים הוא מן הסתם יעקבי, ולא רזון השקט והמופנם. היוצרות לא התחלפו אך הן קצת התבלבלו. לפחות בציניות.

אז איפה נתחיל?

יעקבי: “נתחיל מזה שבמסגרת משבר גיל ה־50 שלי, כמו כל גבר מצוי, גם לי היה תמיד חלום שיהיה לי מקום משלי. לפני שנה בערך עזבתי את מחלקת התוכן השיווקי ברדיו והתחלתי בחיפושים אחר עצמי. כולם הציעו לי ‘לך על שיווק’ אבל לא רציתי ללכת על שיווק. לא רציתי לשווק אנשים ופוסטים ועניינים וחפירות של לקוחות מרוצים ומרוצים פחות, והחלטתי ללכת על מקום משלי. התחלתי בחיפושים”.

חיפושים אחר קונספט?

“כן. בהתחלה חשבתי על בית קפה, אחר כך על חומוס, וכשהייתי שקוע במחשבות, חברה משותפת של ג’קי ושלי העלתה פוסט בפייסבוק שבו רואים אותו מתקן לה את המיטה. ואז היא הציעה לי רעיון – למה לא לפתוח מקום עם ג’קי. אמרתי ‘וואלה, זה רעיון טוב’, כי ג’קי נמצא בכל תחנה בחיי בצורה כזו או אחרת. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לפתוח חומוס. ‘אני לא אוהב חומוס’, הוא ענה. אז התחלנו קצת להתגלגל ולחשוב על מה ואיך ולמה אנחנו עושים, ובאחת מהשיחות עלה עניין המוצא. גילינו שלשנינו יש שורשים בולגריים, אז יאללה נקרא למקום ‘הבולגרי’. סביב זה בנינו קונספט”.

אתה יכול לשחזר את האוכל של סבתא שלך?

“אני לא, אבל מסתבר שג’קי כן”.

רזון: “אין לנו שום מטרה לשחזר, לא את האוכל של סבתא שלי ולא את האוכל של אבא שלי. יש דברים שלא כדאי לשחזר”.

באיזה מקום בחייך הטלפון של ארז תפס אותך?

“הייתי בדיוק במשא ומתן על המקום של אנדרי סוידאן בשדרות הנשיא. הייתי אמור לקחת אותו ביחד עם גל אלדר, אבל איכשהו זה לא הסתדר. ביום שבו נפלה העסקה, ארז התקשר אלי וביקש שאגיע לראות איזו חומוסייה בטירת כרמל”.

אבל אתה לא אוהב חומוס.

“כל הקונספט של חומוס לא קוסם לי בשום צורה שהיא, אבל זרמתי עם התהליך, ותוך כדי כך בניתי תפריט שלא יהיה בו רק חומוס, אלא שיהיו המון דברים אחרים שעושים שמח גם לי וגם למי שיאכל אותם. בשלב מסוים, מסיבות כאלה ואחרות, הרעיון של החומוס קרס ודרכינו נפרדו לאיזה חודשיים. המשכתי לתהות למה וכמה ואיך, רציתי לעשות משהו שיהיה שמח, אבל שלפני הכל ישמח אותנו. להגיע לגיל שלנו זה קודם כל סוג של הישג, ואם כבר לעשות משהו בגיל הזה, אז שיהיה לנו כיף ושלא נסבול. לקחתי את כל הדברים שאני יודע ואת כל הרעיונות שארז מתחבר אליהם, ובניתי תפריט שמבוסס על מטבח של בית. להגיד לך שאנחנו נגיע לדרגה של סבתא שלי? אולי בסכרת ובדמנציה. יהיה אוכל של בית, אנחנו לא באים להמציא שום דבר, אנחנו באים לעשות טעים ושמח”.

יעקבי: “המטבח היום הולך לכיוון של פיוז’ן, וכל אחד מנסה להמציא את עצמו ולהמציא מנות חדשות שטרם נראו, ופתאום שנינו הבנו שיש כמיהה וגעגועים לפעם, לאוכל הכי פשוט, שמנה לא תעלה עשרות ומאות שקלים. בתכל’ס, הכי חשוב שיהיה טעים. לכל מי שהראיתי את התפריט התגובה היתה ‘וואי, איזה כיף, כמה אני מתגעגע לזה’. אז וואלה, אנחנו הולכים על ‘וואי, כמה אני מתגעגע לזה’, על הכי בייסיק והכי כיף”.

רזון: “בגלל שיהיו לנו הרבה מאוד שעות מתות פה – אלה בכל זאת חיפה והעיר התחתית – רצינו שיהיה לנו כיף פה. טוב, זו לא באמת הסיבה. הסיבה האמיתית היא שאי אפשר לבנות מקום, וגם מעולם לא בניתי מקום, שלא נהניתי בו”.

 

ארז יעקבי וג'קי רזון. "האנשים בסופו של דבר לא ירגישו שטחנו אותם” (צילום: חגית הורנשטיין)

ארז יעקבי וג'קי רזון. "האנשים בסופו של דבר לא ירגישו שטחנו אותם” (צילום: חגית הורנשטיין)

 

 

שקט לנשמה

החמארה קמה על חורבות החומוס של גדי, בסמטה הצרה והתלולה מאוד שמחברת בין שדרות פלי”ם לרחוב שיבת ציון. זהו מקום קטנטן, עם שלושה שולחנות, כמה כיסאות מפורמייקה ועוד כמה כיסאות בר. על הקירות תלויות תמונות ישנות וממוסגרות אשר קשורות בים, מהאוסף הפרטי של רזון שמגדיר את עצמו כאגרן.

“המקום הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים כרגע – הגודל, התפריט, כוח האדם”, מסביר רזון.

תהיו פה רק שניכם?

“בזמן שאחד מאיתנו לא יהיה פה, נצרף עוד מישהו, אבל כל הזמן אחד מאיתנו יהיה כאן”.

מהי חלוקת העבודה?

“אני אגיע בבוקר לעשות את ההכנות ואת הבישולים, אלך לנוח ואחזור למשמרת לילה, עד שארז יתפוס את התמונה הכללית ויידע איך להכין כבד קצוץ”.

אתה תפקיד בידיו את מלאכת הבישול?

יעקבי: “הוא לא יפקיד בידי כלום”.

רזון: “התפריט בנוי כך שארז יהיה צריך רק לדעת לסדר בצלחת, למעט סלט ירקות שאותו הוא יצטרך לחתוך”.

יעקבי (צוחק): “נגמרו בדיוק הירקות, מצטער, יהיה סלט כשג’קי יחזור בערב”.

מקסימום תן ללקוחות עגבנייה, מלפפון וסכין.

רזון: “ככה זה אצלנו בבולגריה – ‘קחו תעשו סלט’. לא יהיו מנות שארז יצטרך להתעמק בהן ולהשקיע מחשבה, כי הוא לא בנוי לזה, כמו בחומוס. יהיו פה מנות טריות, מנות שוק, לפי מה שהים יביא ולפי מה שהירקן בוואדי ניסנאס יביא. יהיו מנות ספיישלים בכל יום – שוב, לפי המצאי – ויהיה התפריט הקבוע שינוע בין טורקיה, בולגריה, יוון ורומניה. רוב האנשים חושבים שאנחנו פותחים ממש מסעדה בולגרית או בכלל מסעדה, אבל אנחנו לא פותחים מסעדה. כפי שאת רואה, המקום הוא די קטן ולא יכול לשמש כמסעדה. הוא יכול לשמש משהו בין מזנון, בר ומסעדת שוק קטנה”.

וזו עדיין מסעדה.

“נתקלתי בתגובה בפייסבוק ששאלו אם אפשר להזמין מקום ל־20 איש. זה לא יקרה. כל המקום מכיל 23 מושבים, בשאיפה להוציא בקיץ שולחנות החוצה. זה אמור לתת לנו את התשובה הכלכלית ואת השקט לנשמה”.

יעקבי (צוחק): “שזה מאוד חשוב לג’קי – השקט לנשמה”.

רזון: “בגלל זה הלכנו על מקום קטן, שלא יציקו לנו הרבה אנשים”.

יעקבי: “יש חלוקה שוויונית מאוד בינינו. ג’קי הוא אחראי על הקולינריה, על הבישולים ועל המשקאות”.

רזון: “ומה אתה עושה פה בעצם?”.

יעקבי: “אני אחראי על ההווי”.

אני לא חושבת שתוכלו להיות פה שניכם. ארז, אתה תופס המון מקום.

רזון: “תראי באיזה גובה תליתי את המדף בגללו”.

יעקבי: “קראת לי שמן עכשיו? חמש דקות לפני שהגעת כמעט שברתי שתי כוסות, לאט לאט אסתגל למרחב עם ה־1.96 מטר שלי”.
הזכרת שג’קי היה נוכח בהרבה תחנות בחיים שלך.

רזון: “הוא תקלט בחתונה של אחד מהברמנים שלי וגם הכיר את אשתו אצלי”.

יעקבי: “הכרתי את אשתי אצלו, וגם כל ילד שנולד – הדבר הראשון שעשינו כשיצאנו מבית החולים הביתה היה ללכת ולשתות בירה ראשונה עם הילד. היינו עוצרים אצלו באופן קבוע”.

אתם חברים?

“אף פעם לא היינו ממש באיזה קשר חברי, תמיד היה מישהו באמצע”.

רזון: “אני עושה לו HIDE בפייסבוק. הוא מעיק, מעלה פוסט כל שתי דקות”.

יש לו פוסטים מצחיקים.

“זו סיבה לחסום אותו”.

יעקבי: “זה פוגע לו בדיכאון”.

רזון: “האנשים השמחים האלה”.

 

קציצות פראסה. “אין לנו שום מטרה לשחזר, לא את האוכל של סבתא שלי ולא את האוכל של אבא שלי" (צילום: חגית הורנשטיין)

קציצות פראסה. “אין לנו שום מטרה לשחזר, לא את האוכל של סבתא שלי ולא את האוכל של אבא שלי" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

קיצי ללקוחות

שניהם שנים עמוק בתוך חיי הלילה, אבל ליעקבי מעולם לא היה עסק של אוכל. לצד תפקידיו הרבים ברדיו הוא חיפש כל הזמן פרויקטים שירגשו אותו. “אני כל הזמן צריך להתרגש, מחפש ריגושים”, הוא אומר.

רזון: “רואים עליך, אתה כולך באקסטרים אתה”.

יעקבי: “תראי איזה ריגוש מצאתי – ג’קי. אני מודה שאוכל תמיד היה בפנטזיה, וכשזה התחיל לצוף, כל מי שמתעסק בתחום אמר לי ‘אל תתקרב’, ‘אל תעז’, ‘אתה לא מבין לאן אתה נכנס’. רציתי כן להבין, ועכשיו יש לי הזדמנות”.

יש גם סיכון.

“תמיד יש סיכון, וסליחה שאהיה סוג של טוני רובינס לרגע וזו קלישאה מהלכת, אבל אני רואה מה קורה סביבי. מצד אחד אנשים כל הזמן מחפשים את החיים הבטוחים שלהם, ומצד שני החיים חולפים די מהר. אנחנו כבר בגיל שבו הפכנו את התקליט לצד השני, מי שיודע מה זה תקליט. אתה אומר לעצמך ‘מה? מה כבר יכול להיות? מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות?’. אני הולך לעבור כאן חוויה. זו תהיה חוויה טובה, נהדרת או טראומטית – אני הולך לחיות את החיים. כל אחד מאיתנו בא מהמקום שלו, מהזון הפרטי שלו. אני רוצה לעבור את הדברים. זו היתה הכמיהה שלי, ואני עכשיו בהתרגשות שיא שכוללת חרדות ועניינים. אז כן – קחו סיכונים, תחיו את החיים, תיהנו. שאלתי את הבן הגדול שלי אם הוא קולט שאבא שלו הולך להיות מסעדן, בעל מסעדה. הוא ענה לי ‘אני עדיין לא עיכלתי את זה שלפני שנתיים היית מנהל ספרייה בבוקר ודי.ג’יי בערב’, אז בסדר”.

לרזון יש רזומה באורך של ספר תולדות בהיסטוריה. “התחלתי כשהייתי חייל בסבתא בגן האם”, הוא נזכר, “אחרי הצבא נסעתי למקסיקו והחלטתי שאני חוזר לארץ ופותח פאב. הראשון היה המפלט שנפתח בשנת 1988 ברחוב שיבת ציון בעיר התחתית, וסגרתי אותו אחרי מלחמת המפרץ הראשונה. נסעתי שוב למקסיקו ב־1991 במטרה לפתוח שם פאב אבל זה לא הצליח, אז חזרתי לארץ ופתחתי את ג’ק והאפונים בוואדי סאליב עם אשר ממן – שותף וחבר שהיה לקוח שלי במפלט ועזר לי לבנות את המקום. היינו ביחד 12 שנים. את ג’ק הראשון סגרנו אחרי שנה כי היה לנו בעל בית נוראי. פתחנו אותו במקום אחר, שם היינו במשך חמש שנים, וגם שם היו לנו צרות עם בעל הבית שנהיה גרידי ורצה את המקום לעצמו. תוך כדי תנועה פתחנו את המרתף ברחוב הבנקים ואת בציר 98’ שהיה בית יין ממש מוצלח ומושקע, אבל כישלון כלכלי גדול מאוד. הוא עבד עד שנת 2001 בפינת הרחובות הבנקים ויפו, במקום שבו היה הג’ק האחרון. סגרתי את הבציר ופתחתי במקומו פאב שנקרא איזי. פתחתי עם מיה כהנא את הסינקופה, אבל איכשהו לא התחברתי אנרגטית למקום. אחרי שמכרתי את האיזי פשטתי את הרגל וקניתי את המקום שוב כדי לפתוח בו את ג’ק והאפונים האחרון, שנסגר בצער רב בגלל השיפוצים בעיר התחתית ב־2017. בין לבין היה מקום שנקרא כריך ומקום אחר שנקרא נקניקייה, ובשנתיים וחצי האחרונות התגלגלתי במחשבות מה לעשות. עבדתי קצת בזכרון יעקב, עבדתי קצת ב־M הדרך, קצת בהיינה כרמליה, אצל קלמן, בווניה ביסטרו, אבל לא ממש מצאתי את עצמי. אחרי 34 שנים של עצמאות להיות שכיר? עכשיו הגעתי קצת אל הנחלה בהיינה דרך הים כי שקט לי ונעים לי ויש לי אחלה בוסים, אבל יותר כיף להיות אצלי. יותר כיף כי זה נותן תחושה של אתה יודע מה אתה עושה, איפה אתה נמצא, לאן אתה מכוון. יש לי פה אחריות הרבה יותר גדולה גם לעסק, גם לארז, גם לעצמי, ואני חושב שבנינו לעצמנו קונספט ממש נחמד. גם מבחינת גודל המקום, השתייה והאוכל. מה שיחבר את כל זה – אני מקווה מאוד – זה בטח לא חוש ההומור של ארז”.

יעקבי (צוחק): “למה לא?”.

רזון: “אז כן. בגלל חוש ההומור של ארז”.

יעקבי: “אתה תעשה אוכל ואני אעשה קיצי ללקוחות”.

 

בניצה. "יש פה הרבה מנות צמחוניות וטבעוניות" (צילום: חגית הורנשטיין)

בניצה. "יש פה הרבה מנות צמחוניות וטבעוניות" (צילום: חגית הורנשטיין)

 

שבת מנוחה

רזון אומר שלא משנה באיזו נקודה בעיר התחתית יעמוד ויזרוק אבן, הוא יפגע במקום שהיה שלו. הוא אוהב את חיפה, ואת העיר התחתית הוא אוהב מאוד.

אתה עדיין מאמין בה?

“אני לא מאמין בעיר התחתית, אני מאמין בעצמי. אין לי שום אמונה בה, אני חושב שהעיר התחתית זו טעות קונספטואלית גדולה והעובדות מדברות בעד עצמן – העסקים לא מחזיקים מעמד. מי שמחזיק מעמד הם אלו שמוכרים בזול, כרגיל. אין פה הצלחות כלכליות כבירות, יש פה מלחמת קיום של המון עסקים. לא לשם זה היו צריכים להרוג את הכרמל. אני חושב שזו טעות גדולה ואני באמת לא מאמין בעיר. נעשו פה טעויות קטלניות שעלו המון כסף, בלי שום מחשבה, מתוך בורות. אנשים חושבים שזה המקום הכי חם כרגע, כולם מדברים על העיר התחתית כאילו היא לא היתה קיימת לפני כן. זה כמו שדיוויד בואי הוציא את ‘LET’S DANCE’ והיו מי שאמרו ‘וואו, זמר חדש’. העיר התחתית היתה קיימת גם לפני כן, רק שהיום היא נמצאת בתודעה של יותר אנשים. אבל אני לא חושב שהיא מוצלחת מבחינת הצביון שלה”.

גם הבליינים הם אותם בליינים שזזים מפה לשם.

“זה תמיד היה וזה בסדר שלכל אזור יש את הבליינים שלו. מה שניסו לעשות זה להביא את כל הבליינים למקום אחד, ועובדה שמי שעובד חזק נמצא עדיין בכרמל. פה יש מעט מאוד מקומות שעובדים חזק והשאר או ששורדים או שמתגלגלים. התחום נשחק מאוד מבחינת רווחים, זו מלחמת הישרדות, ואם לא עושים היום חשבונות כלכליים ברורים ומדויקים, נורא קל ליפול. אחת מהסיבות שנפלתי בג’ק היתה שלא הייתי מספיק קשוב לעצמי ולמה שקורה. השיפוץ של הרחוב הפחית לי את ההכנסות, אבל לא התנהלתי נכון מבחינה כלכלית. המון עסקים לא מתנהלים נכון, וגם אם כן – יש פה יותר מדי מקומות על מעט מאוד אנשים”.

אז למה כן פה?

“למה כן? כי אני חושב שהלוקיישן שלנו הוא פחות בעייתי. בואי נגיד שאם לא היה פה את המדרון הזה הייתי יותר שמח, אבל כבר הייתי בחורים יותר גדולים. העיר התחתית עד לפני 15 שנה היתה חור אחד גדול, ובכל זאת הגיעו הרבה יותר אנשים ממה שחשבתי שיגיעו. אני מאמין באנדרדוג, וזו אחת מהסיבות שבגללה פתחנו פה ולא בשוק התורכי”.

ושוק תלפיות?

“אני לא חושב שיש שם התעוררות. יש שם בעיה גדולה מאוד – הוא מסריח. התשתיות שם הם על הפנים, ולקחתי בחשבון שאם נפתח שם והעירייה תיכנס לשיפוץ תשתיות זה אומר ששוב אפשוט את הרגל בגלל שנה וחצי של שיפוצים. האמת היא שחיפשנו הרבה זמן מקום בכרמל, אבל לא מצאנו מקום שבא לי עליו. אם נעשה את זה נכון, אין שום סיבה לדאוג למיקום. העירייה היתה עושה בחוכמה אם היא היתה מביאה לפה משפחות צעירות, כי סטודנטים לא בונים קהילה. זה לא קמפוס, זו לא בוסטון – זו חיפה. אם היו פה משפחות צעירות, תוחלת החיים של העיר התחתית היתה גדלה. היה פה חזון אבל לא חשבו עליו עד הסוף. היה צריך להיות תכנון ולא מינהלת ששפכה פה כספים ללא הכרה על אירועים מטופשים. איך קראו לדרעק הזה עם האורות?”.

יעקבי: “אני לא מבין אותך. יוזמים פה דברים, מביאים אנשים ומה, הם לא השאירו אצלך כסף?”.

רזון: “מפעילים לעשר דקות מוזיקה בקולי קולות, מפעילים את כל האורות, עושים לך אפילפסיה והולכים”.

יעקבי: “אתה כזה נרגן”.

רזון: “לא נרגן, מנסה להבין. זה עלה המון כסף”.

יעקבי: “איך אתה רוצה שיגיעו לכאן אנשים?”.

רזון: “אני לא יודע, אולי צריך לחשוב?”.

אני לא רוצה לגרום לסכסוך עם צחי טרנו שהיה ראש מינהלת העיר התחתית.

“אני בסדר גמור עם צחי, הוא יודע בדיוק מהן הדעות שלי, דיברתי איתו המון פעמים”.

יעקבי: “בגללך צחי לא יבוא לכאן”.

רזון: “צחי יבוא לכאן, אני אגרור אותו באוזן. אין לי דבר אישי נגדו אלא נגד העירייה. נעשו פה דברים ללא חשיבה. המינהלת לא היתה צריכה להתנהל כפי שהיא התנהלה. השיפוץ של רחוב יפו היה מזעזע, אף אחד לא בדק ולא פיקח. עד שלא קמו העסקים וצעקו זה יכול היה להימשך גם שש שנים”.

ארז, אני לא יכולה שלא לשאול אם לא מפחידה אותך השותפות לנוכח ההיסטוריה העסקית של ג’קי שנפל כמה פעמים?

“לא, היא לא מפחידה אותי”.

רזון: “קודם כל, לא נפלתי כמה פעמים. אני קצת תזזיתי. יש הבדל בין נפילה לבין שינוי קונספט. כל עסק שלא מנוהל נכון יפסיד כסף. רמת הסיכון נחשבת למאוד מאוד גבוהה כי אנשים נכנסים עם פנטזיה. כשנכנסים ללא ידע נופלים, אין מה לעשות. בבית היין נפלתי בגלל חוסר ידע, אבל התאוששתי כי היה לי גיבוי כלכלי. אז הפסדנו מיליון וחצי שקל וזה בסדר – זה היה בית ספר מצוין מבחינתי. היום אנחנו באים לעסק, מבחינתי בכל אופן, עם הכי הרבה ידע שהיה לי אי פעם”.

יעקבי: “זה בא עם הגיל. יש חרדות כמובן של מה ואיך יהיה ואם זה ילך ומה יקרה אם חס וחלילה זה לא ילך. גם בתחושה שאני מקבל מג’קי וגם בתחושה שלי, אנחנו היום במקום שלא כל כך נכנסים לפינות. אנחנו לא באים ל’אני ואתה נשנה את העולם’. יש מקומות שמשקיעים מיליונים, ורק בשביל לפתוח את הדלת אתה צריך מחזורים מטורפים. אז פה עשינו צנוע והשתמשנו בכישרון של ג’קי וגם בי טיפה. גם בסצנריו שהמקום לא יצליח, לפחות היתה חוויה”.

אתם לא הולכים להתעשר מהמקום הזה במודע.

“לא, המטרה של שנינו מהמקום הזה היא שנהנה מהווייב ומהאנשים שיגיעו אליו, ושהאנשים ייהנו מהחוויה. אם על הדרך החוויה הזו תגרום לנו להצליח, אז סבבה. אנחנו רוצים להתפרנס מהמקום באופן מכובד, אבל אף אחד מאיתנו לא חושב שאנחנו הולכים להעמיד כאן מכונית נוצצת בפתח”.

רזון: “לא תקנה פורשה מקמרה?”.

יעקבי: “לא, לא”.

רזון: “המחירים פה הם הוגנים מאוד. המנה הכי יקרה היא סלט שעולה 42 שקל. המחירים נעים בין 12 ל־28 שקל, גם הבירות הן זולות וגם האלכוהול. תמחרנו נכון וטוב כי אני רוצה שסועד ייקח כמה מנות קטנות. הגדולות יהיו הספיישלים, וגם אז לא אתחיל לעשות מנות פלצניות. למדתי על הבשר שלי למה גורם הפינוק הזה שהרעפתי על הלקוחות”.

בלי תחשיב עלויות וכדאיות.

“בלי תחשיב ובלי מחשבה קדימה. אם מכרתי את המנה הייתי מרוצה, אפילו שהפסדתי עליה. אני יודע שפה אנשים יאהבו את האוכל ואני אהיה מרוצה ואפילו נרוויח. הרעיון הוא לשבת על כמה מנות קטנות, אולי ספיישל אחד, ולא להשתולל. להשאיר את זה פשוט כזה”.

יעקבי: “והאנשים בסופו של דבר לא ירגישו שטחנו אותם”.

רזון: “אני לא הולך לשנות את הקונספט הזה ולא הולך למכור פה מנות ב־120 שקל. זה לא יקרה. אין לי צורך לעשוק את הלקוחות שלי. אני יכול להעלות את המחירים ב־15 אחוז ועדיין אף אחד לא יוכל להגיד שיקר אצלי, אבל זה לא יקרה”.

ארז, התעקשת על מאכל אהוב עליך במיוחד?

“זה עדיין לא מופיע בתפריט, אבל התעקשתי על בורקס”.

אתה צמחוני או טבעוני?

“יותר צמחוני, אבל אני לא אוכל דגים. יש פה הרבה מנות צמחוניות וטבעוניות”.

איך מסעדה בולגרית לא מגישה קציצות קבב?

“אולי קציצות פראסה”.

רזון: “בשר אדום לא יהיה, וגם לא חזיר ופירות ים. בעצם לגבי האחרונים – אולי. מה שכן יהיה זה כבד קצוץ, פסטרמה הודו שאנחנו מעשנים ודגים. למה? כי אני יותר טוב בזה”.

ארז, ואתה טוב במוזיקה. תהיה אחראי עליה?

“הוא לא ייתן לי”.

רזון: “לא יקרה עם הטעם שלו במוזיקה”.

אז למה הוא פה?

“כי הוא בחור טוב. הוא יכול להיות מאבטח בפתח או לחסום את תנועת המכוניות”.

מהן שעות הפתיחה?

יעקבי: “המסעדה תהיה פתוחה מ־11:00 עד 23:00, ובתקופת ההרצה היא פתוחה מ־17:00. בשישי בשעות הבוקר המאוחרות יהיה בראנץ’ שיכורים לחברים שיתפתח לסוג של פרלמנט של יום שישי, ואחר כך נסגור כדי להיות עם הילדים ועם האהובים, ונחזור ביום ראשון”.

רזון: “אני לא אהיה עבד של העסק. אני מעדיף להרוויח הרבה פחות”.

ולהיות מאושר.

“מאושר אני לא אהיה, אני לא נולדתי מאושר”.

יעקבי: “אנחנו שנינו מחליפים רצפטים של כדורים”.

רזון: “אנחנו לא נשתעבד למקום, יש לנו חיים. זה שנעבוד פה ונעביר פה חלק נכבד מהזמן לא אומר שאין לנו חיים”.

יעקבי: “נסגור בשבת כי אנחנו מאמינים באדושם (צוחק). האמת היא שהבולגרים אף פעם לא האמינו באלוהים. הרב אברהם בכר, רבה של קהילת יוצאי בולגריה ביפו, היה נוסע בשבתות למשחקי חוץ של מכבי יפו. כששאלו אותו איך זה הוא היה עונה ‘מכבי יפו דוחה שבת’”.

 

ארטישוק צרוב על לאבנה. “בשר אדום לא יהיה" (צילום: חגית הורנשטיין)

ארטישוק צרוב על לאבנה. “בשר אדום לא יהיה" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. נילי

    קראתי את הכתבה "בחמארה של ארז וג'קי".
    מאחלת להם הצלחה רבה,
    הופתעתי לקרוא שהמקום הוקם ואני מצטטת "על חורבות החומוס של גדי".
    החומוס של גדי בשום צורה לא היה מעולם חורבה,
    לרוע המזל ובנסיבות טרגיות נאלצה המשפחה לסגור את החומוסייה הנהדרת שגדי הקים.
    לתשומת לבכם.

  2. הבולגרי

    להגיע לחיפה למסעדה בולגרית בלי שקמבה ובלי קבב בולגרי בבקשה להחליף את השם

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר