קיץ 1981 שינה את תפישתי ביחס לעולם הקולנוע. באותו הקיץ גיליתי את ההווי של סרטי חצות. הייתי בן 16, מרדן, מבולבל ואכול בבעיות ובתסכולים. הקולנוע, כמו המוזיקה, עזר לי להתמודד.
חיפה היתה אז בירת בתי הקולנוע הישראלית. מרכז חורב ומרכז פנורמה עם מתחם של שלושה אולמות קולנוע עוד לא הומצאו, בוודאי שלא הקניונים עם אינספור אולמות. בית קולנוע היה בית קולנוע, עם שם משלו ובעיקר עם אופי משלו. רובם פעלו בהדר – רון, אורה, אמפי, חן, עצמון, אוריון ומירון; היו גם כמה בכרמל – אורלי, הסינמטק, שביט, וסינמה קפה מוריה; ואחד גם בנוה שאנן – קולנוע עממי
הליכה לסרט היתה בילוי. הצגה ראשונה ב-16.30 והצגה שנייה ב-19.00. ההצגה הראשונה היתה מיועדת לילדים שבאים עם אבא או סבא להצגה יומית, והשניה היתה מוקדשת לדייטים – נערים שביד רועדת מוליכים את הדייט הראשון שלהם לאולם, מתפללים שיזכו להתמזמז קצת בחסות האפלה – ולמבוגרים. בחופשת הקיץ היו מבצעים של שני סרטים במחיר אחד, כלומר הצגה כפולה, בבקרים. באוריון היינו הולכים להצגה משולשת – סרט קראטה, אחר כך סרט רגיל ובסוף סרט כחול לייט. לא כמו הכחול הארד קור במירון הסמוך. יום קולנוע היה יום שכולו חוויה – נסיעה באוטובוס בקו 12 להדר, שלושה סרטים ואחר כך מנה פלאפל ברחוב החלוץ. לא צריך יותר מזה.
ואז, בקיץ 81', גיליתי שיש קולנוע מעבר להצגה יומית ולהצגה שנייה. חברים הציעו לי ללכת לסרט חצות בחמישי בקולנוע אורלי. באותה התקופה גם התחלתי לאהוב רוק – רוק כבד, רוק מתקדם, לד זפלין, פינק פלויד. ובסרט החצות הראשון שלי הציגו את "מופע הקולנוע של רוקי" – סרט פולחן שרץ בטירוף עד ימינו. האולם היה מפוצץ עד אפס מקום והקהל היה פעיל מאוד – התיז מים בסצנת הגשם, זרק אורז בסצנת החתונה, רקד, שר, הכיר כל סצנה. עמדתי נפעם.
בהפסקה עשו הגרלה בין רוכשי הכרטיסים, ומכולם דווקא אני זכיתי במנוי לכל סרטי החצות של אותו קיץ בקולנוע אורלי. וכמובן שניצלתי אותו עד תום.
רוצים להישאר מעודכנים?
סרטי חצות הם לרוב סרטים מהסוג שהפך לפולחן, כאלו שאפשר לצפות בהם שוב ושוב ושוב. אופרת הרוק "טומי" עם להקת המי וטינה טרנר, סרט הגולשים "יום רביעי הגדול", סרטי הרוק "המנגינה לעולם נשארת" עם לד זפלין, "פינק פלויד בפומפיי", "החומה", "שיער", "וודסטוק", קלאסיקות כמו "ישו כוכב עליון" ו"אקספרס של חצות", סרטים של חבורת מונטי פייטון. יש סרטים שכאילו נועדים להיות סרטי חצות. כלומר אפשר לראות אותם בכל שעה ביום, אבל יש משהו מיוחד בהקרנה הלילית.
בדרך כלל מצאתי חברים ללכת איתם לסרטי חצות, וכשלא מצאתי – החלטתי שגם ללכת לבד זה בסדר. כולם היו מגיעים לקולנוע אורלי בחבורות, אבל לי לא היתה שום בעיה להגיע לבד, להיות עם עצמי. כשנגמר הקיץ התברר לי שגם בסינמטק מוקרנים סרטי חצות. אז עשיתי מנוי לסינמטק ושם ראיתי את כל אותם סרטי קאלט. אני מניח שאת "טומי" ראיתי עשר פעמים לפחות, ואני עדיין לא מצליח להתאושש מטינה טרנר כמלכת האסיד, ומזמן איבדתי ספירה כמה פעמים ראיתי את "מופע הקולנוע של רוקי".
בזכות המנוי לסינמטק גיליתי שיש עוד ז'אנרים של קולנוע – איכותיים, אוונגרדיים, ניסיוניים, קודרים, בועטים. אחרי הסרט בסינמטק נהגתי לשבת בבית קפה של בית רוטשילד עם כל מיני דמויות הזויות וססגוניות, אבל זה כבר מיועד לטור אחר.
רוני
בימי חמישי לפני הסרט הינו ממלאים טוטו במילק בר צביקה אצל גף ואחרי זה עוברים את הכביש לקולנוע אורלי לסרט חצות
שלומית
כסטודנטית,חלק מההוי היה סרט חצות.חבורות חבורות בג'ינס חולצה הודית רקומה וחלק יחפים….לקחנו חלק פעיל.היה מוי כף!
מחכה לימ"ר-שיחסיר עטרה ליושנה,בקולנוע עממי נוה שאנן ויאש"ק!
אלון
חיפה בשנות החמישים החזיקה בשיא עולמי של מספר בתי קולנוע לתושב.
עופר
בתי הקולנוע של חיפה זו חתיכת נוסטלגיה. לפני שנתיים או שלוש נעשתה סדרת כתבות עליהם באתר Haipo.אני כילד זוכר את ההצגות היומיות בקולנוע חן. התחיל בבוקר והסתיים אחה"צ עם הצגה של 3 סרטים. הסרט הראשון היה בדרך כלל מדע בידיוני, השני קארטה והשלישי סרט כחול. עולם שהיה ונעלם,געגועים.