גדלתי בבית חילוני מוחלט. עד הדור של סבא רבא שלי, אבות אבותיי בגלות היו מהחרדים והמחמירים שביהודי גליציה. סבא רבא שלי, רבי דב פיטקובסקי, היה האחרון ששמר על אורך חיים דתי והקפיד על תרי"ג המצוות. סבי דוד פיטקובסקי עלה ארצה ב-1935 כציוני חילוני. בהמשך חיסלה השואה לחלוטין כל טיפת אמונה בקיומו של אלוהים, ורוב רובם של בני משפחתי הם לא רק חילונים גמורים אלא גם אתאיסטים שמסרבים להאמין בקיומו של האל הרחמן והכל יכול.
לא הלכתי אף פעם לבית כנסת, גם לא עליתי לתורה בגיל בר מצווה, וכמובן שמעולם לא צמתי. לפחות לא עד גיל 16, אז צמתי לראשונה בחיי – ולא מסיבות הלכתיות דתיות של אמונה, כפרה ומחילה על חטאיי. זה היה ביום כיפור של שנת 1981. באותה השנה עליתי לסניף בית בירם של בית הספר הריאלי. לפני כן למדתי בריאלי אחוזה, שם הכרתי את בן כיתתי במגמה הריאליסטית רוברט ברץ, והפכנו לחברים. רוברט היה ממוצא רומני, אני ממוצא פולני – שנינו אשכנזים, אבל עולמות שונים.
באותו יום כיפור הייתי אצל רוברט ברוממה החדשה, כשהוריו הציעו לי להישאר איתם ולסעוד ארוחה מפסקת. אמנם לא תכננתי לצום, אבל אתם מכירים נער בן 16, רעב תמידי, שיסרב לארוחה דשנה? אז נשארתי אצל משפחת ברץ כדי לאכול ארוחה מפסקת על טהרת המטבח הרומני. אני, שגדלתי וחונכתי על המטבח הפולני הקלאסי – גפילטע פיש, רגל קרושה, קיגל, קלופס וקניידלך, גיליתי לראשונה שאחינו הרומנים (שאז קראנו להם "המרוקאים של מזרח אירופה") נהנים ממטבח הרבה יותר מוצלח. קשה להאמין שגם אנחנו הפולנים וגם אחינו הרומנים העברנו 2,000 שנה בגלות, ועדיין המטבח שלהם כל כך יותר טוב משלנו.
פתחנו במרק צ'ורבה נהדר, עשיר בירקות ובטעמים, עם חמצמצות נעימה, ולאחר מכן הוגשו לשולחן שלל ירקות מוחמצים בשם הכולל "מורטור" – עגבניות, כרוב, מלפפון, גמבה, אפילו אבטיח. הכל מוחמץ, הכל נפלא. במסגרת סבב המוחמצים הוגש לשולחן גם קפיון שהרומנים כובשים וקוראים למנה בשם "פריפטור".
צ'ורבה (צילום: mitchdhutchinson/depositphotos.com)
וזו היתה רק ההתחלה. אל השולחן הגיעו צלוחיות של מאזטים – איקרה עם בצל, כבד קצוץ עם בצל, חציל טבעי עם בצל, חציל שרוף עם גמבה ובצל. ממילא לא היתה לי חברה בגיל הזה, אף אחת לא היתה מעיזה להתנשק עם מי שאכל כל כך הרבה בצל. וזה עוד לפני המעבר אל השום.
איתם הגיעה הממליגה מסורתית, פסולה (שעועית) ווארזה קו קרנה (כרוב עם בשר).
סיימתי לאכול והודיתי למשפחת ברץ על הארוחה המופלאה. הם צחקו ומלמלו משהו ברומנית. רוברט הסביר לי שאנחנו רק בתחילת הארוחה. אחותו הגישה מגש עמוס בסרמלה – עלי גפן ועלי כרוב ממולאים בבשר, כלי מלא בטוקניצה שזה בשר בקר עם תפוחי אדמה, ותבשיל גזר בשם מורקוב. ואז הגיע הר צ'יפס עם שום כתוש שנקרא מוז'דיי. הם הסבירו לי ששום כתוש זה התשובה הרומנית לקטשופ.
רוצים להישאר מעודכנים?
שוב, הודיתי למשפחת ברץ על ארוחה בלתי נשכחת, אבל אבא ברץ הזדעזע וצרח כמה מילים ברומנית. רוברט הסביר לי שאבא שלו נסער על כך שאני חושב לעזוב בלי לאכול מנה עיקרית. ואז יצאו הסטייקים, ולצידם סלט בף שזה סלט של תפוחי אדמה, אפונה וגזר במיונז, ממרח חזרת חריף בשם חריין וכמובן מיטיטיי – קבב שגם אותו אכלו עם המון שום כתוש.
ממליגה (צילום: danilovajanna/depositphotos.com)
בכוחותיי האחרונים זחלתי אל הדלת, בזמן שאמא ברץ קוראת לי לחזור כי יש קומפוט לקינוח, ואבא ברץ זועק שאסור לי ללכת לפני שאני טועם את הפפאנש, שזה קינוח של סופגניות רומניות. חזרתי הביתה מפוצץ עד עילפון.
למחרת, יום כיפור, יום הדין, הייתי עדיין שבע לחלוטין מהארוחה הרומנית הענקית. שכבתי במיטה ולא יכולתי בכלל לחשוב על אוכל. ניצני הרעב הראשונים הגיעו רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, אז סחבתי עוד שעתיים כדי שאוכל לראשונה בחיי לצום יום כיפור שלם.
שלוש שנים לאחר מכן, ביום כיפור של שנת 1984, צמתי בפעם השנייה בחיי. הייתי אז בקורס מ"כים שמשויך לגדוד 51 של גולני. נשארתי יום כיפור בבסיס בצומת ווסט ברמת הגולן, והודיעו לנו שמי שצם פטור משמירות ושלמי שלא צם ממתינות מנות קרב עם לוף וחלווה ותירס. באורח פלא, כמעט כולם צמו, כולל חיילים דרוזים וצ'רקסים שהחליטו שזה הזמן להזדהות עם העם היהודי.
אפילוג
ניסיתי לאחרונה לאתר את רוברט ברץ. לא מצאתי אותו בפייסבוק, ולי אין טיק טוק, אינסטגרם ושאר רשתות חברתיות. בגוגל למדתי שהוא שימש ראש מחלקת אסטרופיזיקה וחלל במדעטק. שלחתי לו מייל לכתובת דוא"ל שהמוזיאון פרסם. המייל חזר כי הכתובת לא קיימת עוד. מי שמכיר את ד"ר רוברט ברץ – שיודיע לי בבקשה.
יעברו עוד המון שנים עד הפעם השלישית. אבל זה כבר לסיפור אחר.
גמר חתימה טובה.
תיקון
רוברט גר ברוממה הישנה, ברחוב משמר הגבול ולא ברוממה החדשה