דפוס הבילוי שלי שונה משל רבים משאר חברי ומיודעי. בעוד שהם יוצאים מהבית ליעד מוגדר, אני מעדיף תמיד לדעת לאן הלכתי בדיעבד. גם כשיש יעד (ולעתים אי אפשר להימלט מזה), לא פעם אני מסמן וי על הפעילות המוגדרת וממהר לתור אחרי משהו אחר. זה לא משנה כל כך מה – שנים של בליינות לימדו אותי שאין סיר פז בקצה השדרה האפלולית – אבל האופן הזה הוביל אותי לכמה תגליות מסעירות לשעתן. כך מצאתי את עצמי פעם יושב בקרן רחוב אחת בתל אביב עם חבורת הומלסים צעירים ממוצא רוסי ובקבוק וודקה שנרכש במשותף ושר איתם בקולי קולות גרסאות עבריות לשירים סובייטיים. פעם אחרת מצאתי את עצמי מצטופף בחדר בגודל של ארון לדרינקים מאוחרים עם תייר מדרום אפריקה שחקר לשלשת של עטלפים מקומיים. באופן הזה הכרתי רבים מהאנשים המקוריים, המרהיבים והמשעשעים ביותר שיש לערי החוף המלבינות להציע (יש לשיטה הזאת גם חסרונות, כמו אותה פעם שבה צפיתי באורות של חיפה משדה בוץ ליד יגור, והיו רבות דוגמתה, אבל על כך לא ארחיב מפאת הרצון לשמור על פאסון).
ההזדמנות לחלוק את המטאפיזיקה הזו של הבילוי הופיעה לפני כמה שבועות, כאשר נעמה סובול שאלה אותי אם אני מעוניין להוביל הליכת ג’יין. לא אכנס לדקויות ההסבר לגבי הקונספט – מספיק לומר שמדובר באירוע שנתי שבמסגרתו יכולים אנשים מתחומים שונים להוביל צעידות אורבניות לפי תחום התמחותם או עניינם. מכיוון שיש לי כאמור מתווה להליכה מן המוכן, החלטתי שהוא יכתיב את המסלול. אתאר אותו כאן, כדי שמי שלא יהיה בין 15 בני ובנות המזל שיקדימו להצטרף לרשימת ההולכים יוכל לעשות את זה בעצמו.
מה שחשוב הוא לא האתרים לכשעצמם אלא אופן התנועה, שאותו אנסה להמחיש בהליכה הקונקרטית, אבל אפשר ללמוד אותו גם מן הכתוב. מבקר היין הגדול רוברט פרקר סיפר פעם בבלוג שלו על סיור עבודה אופייני בעמק הרון. “תגיע לבד”, הוא אומר קודם כל, “תשכור לעצמך רכב, ואל תניח לאף אחד לעשות את זה בשבילך. אל תיתן לאף אחד לשלם על כלום. שכור חדר לבד ולך לישון בשעה 19:00”. אחר כך האיש טועם בממוצע 150 יינות שונים ביום, כך שאין מה לרחם עליו.
איזה בלגן מפואר, אני חושב לעצמי, יהיה ברחובות אם אנשים ינועו כך, באופן כאוטי, בלי לדעת אם הם יפגשו זה את זה. צאו לבד, אני אומר, אל תקבעו עם אף אחד. ואל תעשו תוכניות לבוקר.
כוכב הקופים
אני לא ממש יודע, אם כך, מה יהיו תחנות העגינה במהלך ההליכה. אני מתכוון להתחיל אותה ב־22:00, הכי מאוחר שהצלחתי, באנטי אתר – מגרש החניה ליד הוונדרבר. יש שם, מעל לחניה, מגרש גרוטאות שהמכוניות הישנות נערמות עליו ברום והאור שנופל עליו בשעה הזאת, הצהבהב, מקפיא את ההתרחשות עוד יותר. לא בדקתי אם הוונדרבר פתוח בשעה הזאת באותו הערב, וזה כשלעצמו חלק מהאקט. אם כן זה מצוין, כי האלכוהול זול והחברה נעימה, ובטוח ששלומי ייעתר לסיור פנימי קצר לחבורה של סיירים צמאים.
הצעידה משם היא אחד מהחלקים החביבים עלי בכוריאוגרפיה החיפאית העירונית. זהו מקום שלא נועד להליכה, ואף אחד אפילו לא מעלה על הדעת לבקש את שיקומו. הוא עמוס בהיסטוריה, מדהים בשילוב בין יופי לעמל ולצער. אם חיפה היתה בוקעת מביצה, אלה היו שאריות הקליפה. פסל החירות בכוכב הקופים. ואין שם כלום – רק מרווח למדיטציה לפני התחנה הבאה, המרוחקת. צריך לצעוד עד למסגד, לשים את נפשך בכפך ולחצות את הכביש בריצה. אין דרך לחצות אותו עם רמזור. זה קטע. צריך להיות שם בשביל להבין.
רחוב הנמל (צילום: שי אילן)
ואז עוד עשר דקות בערך על שדרות פלי”ם, עם כל הזיכרונות מהדואר, עם כל הכעס על תקופת עמרם מצנע שהביאה עלינו את קרית הממשלה האיומה ואת מבני הענק המבאישים של בית המשפט והביטוח הלאומי במקום מבני האבן המסותתת, הסמטאות והמדרגות שהיו שם קודם. זה מקום טוב להחזיק פלאסק בכיס, ללגום ממנו מדי כמה דקות ולשאול לאן מכאן.
מי שיעשה איתי את הדרך הזאת ישתתף בהתלבטות הבלתי נמנעת עוד לפני כיכר פריז. האם לרדת ישירות לרחוב העצמאות או להיכנס לנתנזון ולשוק התורכי על כל מכמניו. לפעמים הלב אומר “פאק איט, בוא נלך ישר לבורדל או לפלסטר”. לפעמים אני שואל את עצמי מי יישב בשולחן הגדול בחוץ, ליד דוברין, או על ריהוט הרחוב מחוץ לאורבן.
כאן המקום לדבר על פיל גדול ואדום שביום שישי ממילא היה ישן בימים כתיקונם, אבל בכל יום אחר היה יכול להריע בחדקו בדיוק בנקודה הזאת – הכרמלית. אלמלא היתה מושבתת (חושו ותקנו אותה, פרנסי העיר. מה לדעתכם היה קורה אילו הסבוויי בניו יורק היה משותק בגלל שריפה לחודשים ארוכים?) היא היתה יכולה לשנות את כיוון הערב הזה באופן דרמטי. אבל למסדה, אני מבטיח למי שיצטרף, לא נגיע, לפחות לא בהכרה מלאה.
נשלוף את הסיידר
גם באזור זה לא תיאמתי דבר עם איש. אני בונה על הקלילות החביבה של מני מאורבן, על המקצוענות העניינית והמהותלת של מיכאל מדוברין, אבל בהחלט יכול להיות שאיזו הכרה פנימית (חסרת בסיס לא פעם) תגרום לי למשוך מערבה, לראות מה קורה אצל ג’קי ברחוב הבנקים. זו גם דרך טובה לרדת אחר כך לכיוון הנמל.
הבורדל מתלכד באופן המושלם ביותר עם הקונספט של ההליכה. הוא עשוי להיות פתוח ויכול להיות שהוא יהיה סגור, ואין דרך לדעת מלבד להגיע ממש קרוב, להסתכל פנימה ולמשוך בידית. אם פתוח, אפשר יהיה לשבת בצד ולהתמוגג מהיופי, מהאנרגיות ומהמקוריות של מי שבאים ומי שמפעילים ומי שמשתתפים מהצד – מציגים תמונות, מקעקעים, גוזרים זקנים, מבשלים.
שווארמה מוגרבי (צילום: שי אילן)
יכול להיות ששם תגיע הרוויה. יותר מדי צבעים ואלכוהול. מחול לכם, אני אומר מראש, מי שרוצה להיפרד מהדבוקה זה מקום טוב. בדרך כלל זה מה שרכי הלבב עושים. ועכשיו, למרבה הצער, נוספה עוד סיבה. התחנה היחידה שחשבתי להבטיח לא תהיה עוד כשהסיור ייצא. 15 דקות של הליכת התפכחות עד לדאנק במושבה הגרמנית יסתיימו במפח נפש, ליד הבר שכמה ימים לפני כן ישבוק חיים לכל חי. נעמוד לרגע ליד האתר הזה ונשלוף את בקבוקי הסיידר שנקנה מבעוד מועד ונשיק לחיי אלכס חסר התקנה.
אולי נפסח על הקטע הבא, אולי נעלה במטרונית עד לצומת דולפין ואולי נלך ברגל לשדרת השווארמות. האם תהיה לנו עדנה ומוגרבי יהיה פתוח, או שניאלץ להסתפק בתחליפים? והאם נאכל על שפת המדרכה, או שנטרוף את שארית הליל על גדר ליד מחסום של רכבת?
