"תקופה נפלאה הגיעה לסיומה", כתבה השבוע סימון רונן בדף הפייסבוק שלה, "בעצב גדול סוגרת את הגן שלי. לפני 20 שנה הקמתי את גן הילדים והפעוטון חיוכים כפי שדמיינתי אותו בחלומותי – גן אינטימי ומוקפד, מונגש לילדים בדיוק רב, בלי טיפת פוזה, כל פינה בו מיועדת רק להם, בנוחות, באסתטיות ועם המון המון מחשבה. השם גם הוא נבחר בקפידה והיה חזוני – מכיוון שזהו ביתם השני של האנשים הנמוכים לשעות רבות כל כך, יינתנו עבורם מירב האפשרויות לחיוכים רבים. בחירת הצוות היתה תמיד מאתגרת – נשים שדומות לי, כאלו עם לב רחב, יכולת הכלה אין סופית, אהבה גדולה לילדים, חיוך ללא שמץ זיוף ובעיקר סקרנות בהקשבה לפטפוטיהם".
הגן נפתח לראשונה בשנת 2000 בבניין מגורים ברחוב סמולסקין באחוזה. "זו היתה שנת התום", כתבה רונן, "הייתי אז ילדה בין ילדים והתרגשתי מכל רגע בחברת הילדים. גיליתי כמה הם חכמים, משנה לשנה הם לימדו אותי בדייקנות מה הם באמת רוצים וצריכים. בכל בוקר התעוררתי לגן בשמחה רבה. בשנים הראשונות הייתי כחולמת. זה היה קל".
אבל האופוריה לא נמשכה זמן רב. שכנה התלוננה, ולאחר שנתיים נאלצה רונן לעבור ללוקיישן אחר. את מאחורי הקלעים של הגן ניהל בעלה שהיה רואה חשבון. "רק אחרי לכתו מהמחלה הבנתי כמה המון זה היה", היא תיארה בפוסט, "הילדים בגן הם שעזרו לי להתגבר על האבל הכבד. בצליל צחוקם המתגלגל יש משהו שדורש הצטרפות. בתקופה הזו, להפתעתי, התחלתי להבין שמעבר לכיף יש לי בעצם עסק. אמנם עסק שמוכר אהבה, המוצר הכי יקר בו היה בעצם הלב שלי – נשבעת שנתתי את כל הלב. די מהר גיליתי שלעסק הזה שלי יש המון שותפים שלוקחים המון אבל לא משקיעים או נותנים כלום. מס הכנסה, מע"מ, מסי עירייה מגוונים, והפרזיט הגדול מכולם – הביטוח הלאומי".
רונן גוללה מסכת של קשיים שעברו עליה במשך השנים. הגן השני שכן במבנה מסחרי ברחוב סורוקה שאותו העניקה עיריית חיפה לעמותה של השכונה לצורך הקמת מתנ"ס, גן ילדים וצהרון. לאחר כמה שנים דרשה העירייה את המבנה בחזרה. כדי להישאר במקום התמודדה רונן במכרז, וזכתה.
"הגעתי להבנה (כי כך רמזו לי) שעלי להציע סכום שכירות אסטרונומי כדי לזכות", היא כתבה, "זכיתי במכרז על הגן שלי. והשותפים – כלום. בעצם מפה הם הרוויחו יותר, ככה בשכיבה נינוחה. עברו עוד כמה שנים של שקט עד לגזרה הבאה. עבר חוק חינוך חינם מגיל 3, ועיריית חיפה היתה במחסור של מבנים לגנים. באפריל הם הודיעו לי כי ב-30 ביולי עלי לפנות לאלתר – זמן עבורם להתארגן להקמת גן עירוני במקום. טיעון שזהו גן פרטי שמשרת את משפחות השכונה ומחויב לתת מענה עד לאמצע אוגוסט ממש לא עניין אף אחד. גם לא את השותפים. בפוקס, פשוט נס, נמצא מבנה אחר, פרטי, שאותו הקמתי מאפס בסוף שבוע אחד ארוך חסר שינה. כאן אני נמצאת זה שבע שנים".
הגן ברחוב הנטקה 6 היה התגשמותו של כל חלום, על אף ההשקעה הכספית העצומה שהיא לקחה על עצמה והרבה ילדים שלא המשיכו איתה בגלל המעבר לשכונה חדשה. "זה גן יפיפה ואינטימי עם מלא חדרים ופינות סודיות, ממלכה לילדים", תיארה רונן בפוסט, "כבר לא כל כך תמימה, אבל עדיין מלאה בלב, שמחה מהעשייה, מתמוגגת מחיוכי הילדים ומפטפוטיהם, נהנית מהלמידה הסקרנית שלהם, ממשיכה להאמין לאלברט איינשטיין שאמר כי 'בלב לבו של כל קושי שוכנת הזדמנות'. ואז הגיעה הקורונה. מפעל חיים של 20 שנים, עשר עובדות וכ-500 ילדים הגיעה לסיומו, והגן ייסגר בקרוב לצמיתות".
סימון רונן בגן חיוכים
רוצים להישאר מעודכנים?
רונן, עברו כמה ימים מאז פרסום הפוסט. מה שלומך?
"אני לא יודעת לומר, עברו עלי המון תלאות, אבל אולי זה טוב. עדיין לא התפניתי לכאב שלי, הייתי עסוקה בדברים שהם must עכשיו".
עדיין לא מתאבלת.
"כן, בדיוק".
כמה זמן התבשלת עם ההחלטה לסגור?
"זה היה תהליך מהיר מאוד. אני אדם שפוחד משינויים. אני חיה כל חיי בפחד, כל כך אוהבת את השגרה שלי, והיה לי קשה להגיע להחלטה הזו. הגעתי אליה לפני שבועיים. פשוט לא אוכל לעמוד בזה. עזבי את הקטע הכלכלי, לא אוכל לעמוד במתח הנפשי – כן יירשמו ילדים או לא יירשמו, כן יהיה סגר או לא יהיה, כן בידוד או לא בידוד, כן ילד יחלה בקורונה או לא. היום כל ילד שמגיע לגן עם חום זה הרבה יותר קריטי. הורים מעגלים פינות אבל היום חייבים להקפיד יותר. אני מרגישה שאני שוטרת של ההורים, וזה כבר לא מתאים. גן זה היסטרי, זו אחריות על מיליון דברים. זה לא רק לחבק ולאהוב את הילדים".
מה היתה נקודת השבירה שבה אמרת לעצמך שאת לא יכולה להמשיך יותר?
"זה המון דברים ביחד, ופתאום עכשיו התווסף משהו ענק, אין סופי ויומיומי – הקורונה. בתקופת הסגר, כשהגן היה סגור, הייתי נורא לחוצה. ואני לא אדם לחוץ, אני אדם אופטימי ועברתי כמה מכשולים בחיי. נאכלתי מבפנים מדאגה כלכלית גדולה, וכשחזרנו לגן ממש שמחתי. היה כזה כיף לפגוש את כולם. אמרתי שהנה זה מת, אבל זה לא מת, זה פה, הקורונה פה כל הזמן".
כתבת בפוסט על המענק ועל הפעימות שלא קיבלת.
"כל עניין הפעימות הוא בדיחה, כי בשביל לקבל את הפעימה הסקטוריאלית לגני ילדים חויבתי לעבור קורס שאותו סיימתי לפני שבועיים. כדי לקבל את הכסף לא מספיק להביא אישורים מרואה חשבון, יש שם שמונה-תשע קטגוריות של ביורוקרטיה איומה, וזה שובר. המענק שקיבלתי הוא גם בדיחה כי שילמתי לשותפים שלי הוצאות קבועות בלי שהיתה לי הכנסה במשך חודשיים. המדינה הזו לוקחת ולוקחת. רואה החשבון שלי עשה חשבון שנתתי לביטוח לאומי ב-20 שנה האחרונות – מה זה נתתי? הם לוקחים לבד – כחצי מיליון שקל, ואין לי כלום מזה".
סגירת הגן זו האופציה היחידה?
"הבנתי שבשנה הבאה אהיה עם מעט ילדים כי המון הורים פוטרו ואין להם אפשרות כספית, ואז אהיה חייבת לפטר עובדת ולדאוג מה יהיה. די, עברתי את זה כל כך הרבה פעמים. העמדתי את כל הציוד של הגן למכירה, כך שזה סופי".
מה את הולכת לעשות?
"אין לי מושג. אני בת 51, זה אמצע החיים, ואני מרגישה כמו ברעידת אדמה. אלוהים, מה אעשה עכשיו? עד שבעלי נפטר הוא התעסק בכל הלוגיסטיקה של הגן, וזה היה תענוג. אני לא מסוגלת לעבור שוב את מה שעברתי מאז, אין לי את הכוחות הנפשיים למלחמת הקיום הזו. מה אעשה? לא יודעת. זה מה שאני יודעת לעשות, להיות גננת. בחיים לא יהיה לי גן יותר כי גן זה לא כמו כל עסק עצמאי אחר. גן זה לב ונשמה, ובסופו של דבר את לא באמת עצמאית. יש לך 40 בוסים על הראש שהם הורי הילדים. הם לא לקוחות מזדמנים אלא לקוחות קבועים שמפקידים אצלי את הדבר היקר להם בעולם בכל יום במשך הרבה שעות ביום. זו עבודה עם מתח אין סופי, לא רק הנאה. זה עסק שאין בו מנוחה. תודה לאל, 20 שנה שמרתי עליהם טוב, אני גננת טובה".
ולהיות גננת שכירה?
"אני לא חושבת שאהיה גננת. לשנות פאזה ולהיות ראש קטן, כלומר לבוא לעבודה וללכת, זה לא בשבילי. יהיה לי קשה מאוד לעשות את הסוויץ'. אני בן אדם תקתקן ומדויק. לא נראה לי שאוכל להיות ראש קטן, זה לא ב-DNA שלי. לא אוכל להיות להיות שכירה במקצוע שלי, ולכן אחפש להיות שכירה בתחום אחר. העבודה הכי טובה בעולם היא עם ילדים. כשאת בתקופה לא טובה, המקום להיות בו זה עם ילדים קטנים בגלל התום ואהבת החינם שלהם. זו עבודה נהדרת, אבל זהו, נגמר. כמה שנתתי, קיבלתי מהילדים הרבה יותר. תכננתי לצאת לפנסיה ב-2030 ביחד עם עובדת שלי שהתחלנו ביחד מהשנה הראשונה, וזה כבר לא יקרה. It's Corona Time".
סימון רונן בגן חיוכים
