כל הטורים שלי עד כה עסקו בגעגועים למקומות שהיו ואינם עוד. הפעם אני מתגעגע למקום שעדיין קיים. כלומר, טכנית הוא עדיין קיים, אבל מעשית הוא השתנה, ובעיקר אני השתניתי. בית המרזח המיתולוגי מעיין הבירה ברחוב נתנזון בעיר התחתית עדיין חי, בועט ומצליח יותר מאי פעם, ודווקא בגלל זה הגעגועים שלי הם למקום הקטן של שנות ה-80, לפרלמנטים העליזים של שנות ה-90, לימים שלפני השיפוץ, לפני ההרחבה, לפני שמסעדת הפועלים עם המחירים המגוחכים הפכה למסעדת יוקרה מתוקתקת.
הבירה היא אותה בירה, הבעלים הם אותם בעלים, הקוסטיצה היא אותה קוסטיצה והשפריץ הוא אותו שפריץ. אפילו השום הכתוש הוא אותו שום כתוש. המסקנה היא שהבעיה נעוצה בי, לא במעיין. השתניתי. כבר שנים לא אכלתי שם. לפעמים אני עובר ברחוב נתנזון, אומר שלום לראובן הבעלים, ללאה אחותו ולשלומי בנו שמנהל את המקום ושאני זוכר כילד קטן וחמוד והיום הוא גבר שבגברים. ואני יודע – השתניתי. אני כבר לא אוכל קוסטיצה נוטפת שומן, לא שותה עד עילפון, לא טורף מטוגנים ופחמימות ושוטף הכל בגלוני בירה. הגוף השתנה והיכולת השתנתה, הכולסטרול עלה וכושר השתייה ירד.
את מעיין הבירה הכרתי בסוף שנות ה-80. בית המרזח האחרון בתולדות העיר חיפה, ממזגת בירה שפועלת מאז שנות ה-50. המייסדים היו מאיר נחום ואשתו, הצאצאים ראובן ולאה תפסו את המושכות עם השנים. האוכל במעיין הבירה היה ועודנו מזרח אירופי קלאסי. רגל קרושה, גפילטע פיש, קרעפלך, ורייניקס, מרק זנב שור, קוסטיצה ופסטרמה חמה, והכל נאכל עם הררי מוז'דיי – שום כתוש שהוא התחליף האשכנזי לקטשופ.
הייתי אז נשוי טרי, לאשה שעלתה מרומניה, כך שמעיין הבירה היה מקום נפלא לזוג צעיר כמונו – פולני שגדל על רגל קרושה וגפילטע פיש, ורומניה צעירה עם אהבה למיטיטיי עם המון שום ולקוסטיצה לבנה. מעיין הבירה הפגיש בין תרבויות האכילה של שנינו, והכמות האדירה של האלכוהול נתנה בוסט למערכת היחסים בינינו. אחרי הכל, אין כמו שפריץ או שוט של סטוק 84 לתחזק זוגיות יציבה.
לא רק עם אשתי דאז וגרושתי דהיום הייתי מגיע למעיין. נהג להצטרף אלי גם חברי עמיר, וביחד היינו פותחים עם חצי ליטר שפריץ (יין כרמל הוק עם סודה), מחסלים הררי צ'יפס עם שום, עוברים לוורייניקס עם המון בצל מטוגן, ואת הכל שוטפים בליטרים של גולדסטאר. כדי לתפוס ראש באמת, היינו מתגברים את העסק עם ברנדי 777, והחיים נראו יפים, אם כי קצת מטושטשים.
מעיין הבירה (צילום: ויקישיתוף, Orrling, CC-BY-SA-3.0)
רוצים להישאר מעודכנים?
היה כיף במעיין, היו שם דמויות מגניבות. כמו למשל אדם הדייג – בחור בריא גוף שהיה מוריד כמויות בלתי נתפשות של בירה ומעולם לא אכל זית, והחשבון שלו תמיד הגיע בכפולות של שמונה, כי חצי ליטר בירה במעיין עלתה אז רק שמונה שקלים; או רפי ברקוביץ' המרוקאי, שאהב לספר איך בתור רפי דהאן הוא מעולם לא זכה במכרזים לעבודות ניקיון, ואחרי ששינה את שמו לברקוביץ' הוא לא מפסיק לזכות; או המשורר נתן זך, שהיה יושב בשקט עם הבירה שלו והודף כל ניסיון להתיידד איתנו; או הסופר מאיר שלב שנהג להגיע בימי שישי.
הקהל במעיין היה הטרוגני. עורכי דין בחליפות לצד פועלי נמל, רואי חשבון ליד ימאים, אפילו אנשי הצי השישי האמריקאי היו באים להוריד כמה סיבובי בירה לפני או אחרי בילוי עם היצאניות. לא היו אז דפוסי ישיבה, אנשים זרים היו מתיישבים איתך בשולחן, ומהר מאד הם כבר לא היו זרים. כך התחברתי עם לא מעט אנשים, מה שנקרא "חברים מהמעיין".
בתחילת שנות ה-90, אחרי מבחני קבלה מאתגרים, הצטרפתי לפרלמנט של אור שחף, אז מלך חיי הלילה של חיפה ועד לא מזמן מנכ"ל החברה הכלכלית חיפה. זה התחיל בשולחן של שמונה עד עשרה, ועד מהרה תפח ל-30, 40 ואפילו 50 גרונות לוגמים בתקופת השיא. היינו מוציאים שולחנות החוצה ומחברים אותם לשולחן ארוך שהגיע כמעט עד לכרמלית. וכך מדי יום שישי היינו יושבים 50 איש, אוכלים כמו 100 ושותים כמו 200. צחוקים, קטעים, השתכרויות ואוכל נהדר. ראובן היה רושם את החשבון על נייר ארוך, ואז מחבר עוד נייר, ועוד נייר, ובסוף הישיבה מגיע אלינו עם מגילה ארוכה. כל אחד היה שם כמה שלהערכתו הוא הזמין. ואז, כשגילינו שחסר הרבה לחשבון, ערכנו מגבית וכל אחד היה מוסיף. ואז עוד מגבית לטיפ למלצרית קרולינה – התרומה של מדינת קולומביה לתרבות השתייה החיפאית. בשלב מסוים קרולינה החליטה שהיא רוצה להיות נגרית, ולריסה האוקראינית החליפה אותה ועם השנים הפכה למלצרית לא פחות מיתולוגית מקודמתה.
לעמיר ולי יש המון סיפורים מהמעיין, אבל סיפור אחד מעפיל ומאפיל על כולם. בעיתון שבו עבדתי היה עורך גרפי בשם טיבי קליין – הר אדם קרואטי, חזק כמו שור, עם יכולת לגימה שרק אדם הדייג התקרב אליה. טיבי היה סוס עבודה, אבל כשהוא לא עבד הוא שתה. והרבה. יום שישי אחד, אני בחוץ עם הפרלמנט, טיבי בפנים שותה כאילו אין מחר. בשלב מסוים העניינים יוצאים משליטה. טיבי, בשלבי מחיקה מתקדמים, מתחיל לעשות שטויות, נהיה אגרסיבי – ואז נופל על הרצפה ומתעלף. ראובן ושלומי לא מתרגשים. ראובן מביא את הטנדר הפתוח שלו, תופס את טיבי המעולף בידיים, שלומי מחזיק אותו ברגליים, וביחד הם זורקים אותו מאחור כמו שק תפוחי אדמה. "סע לבית שלו, ואז בדוק לו דופק. אם אין דופק, זרוק אותו ברמב"ם. אם יש דופק, זרוק את המטען ליד הבית שלו", פקד ראובן על בנו, וחזר למזוג חצי ליטר גינס כאילו כלום לא קרה.
אפילוג
היו ימים יפים במעיין, אבל בשנות ה-2000 הכל השתנה. התבגרתי, הולדתי ילדים, התחתתי, התגרשתי, החיים הפכו לבלבלה אחת גדולה. המעיין הפך מבית מרזח מעופש עם אווירת שיכורים עליזה למסעדה מתוקתקת ואיכותית. טיבי קליין עבר אירוע מוחי, וכמה שנים מאוחר יותר נפטר. גם נתן זך ומאיר שלו אינם עמנו עוד. כנ"ל רפי ברקוביץ' המרוקאי. אני עדיין בקשר עם עמיר ועם אור שחף, אבל למעיין אני מנוע מלהתקרב כי רמת כולסטרול זועקת "הצילו!". ואלוהים, כמה אני מתגעגע לימים האלו.
מעיין הבירה (צילום: נמרוד אשכנזי)
טיבי
מי שמחפש את מעיין הבירה של פעם,לא ימצא אותו כיום.מאוירת בית מרזח,הפך למסעדה יקרה.גם האוכל השתנה ולא לטובה.אנשים מגיעים מכל הארץ מכוח האנרציה.
מפוקח
מה זה אין תגובות
מה קרה לכל צרכני השום השפריץ והקוסטיצה
כולם נדפק הקולסטרול
איצקו
אז "נוסטלגיה" בחיפה זה בסה"כ כל המקומות שבהם ליאור פרי אכל או שתה? מדור עלוב.