נוסטלגיה לסופ"ש | 25,000 מתגעגעים

השבוע הצטרף חבר ה-25,000 לקבוצת הפייסבוק "סיפורי נוסטלגיה מחיפה של פעם" שהקמתי לפני שלוש שנים. זו הזדמנות טובה לעסוק בשאלה הרת הגורל: למה בעצם אנחנו נהנים כל כך להתרפק על העבר? האם זה בגלל שהיינו צעירים ויפים? או אולי מכיוון שזו היתה תקופה שבה הכל היה תמים יותר, פשוט יותר, טהור יותר? או כי החיים היו אז פחות מסובכים, פחות מורכבים? ואולי זה טבע האדם להתגעגע?

באוגוסט 2022 טיילתי בחוף הדרומי שנקרא היום חוף הסטודנטים. עברתי ליד הדיונות שבהן, בקיץ 84', שכנה דהבייה – מאהל מאולתר שהקים יהודה ויצמן ז"ל, עם מוזיקה ובירות וים ושמש ובחורות שמשתזפות בלי חלק עליון, ופתאום חשתי געגוע. לימים ההם, לתקופה ההיא, ובעיקר לחופש. אז כתבתי פוסט געגועים לדהבייה בדף האישי שלי – וקיבלתי אלפי לייקים, תגובות ושיתופים. שבוע לאחר מכן, בכוח המומנטום, כתבתי פוסט על הפאב של אנטוני, ושוב קיבלתי המון לייקים, תגובות ושיתופים. כך היה כשכתבתי על גבי הלבן וגבי השחור – חברים שהפכו לאויבים, וגם על שמעון הולי – מלך הבלוז של שנות ה-70 בכרמל.

אז החלטתי להקים קבוצה בפייסבוק. אני לא אדם טכנולוגי במיוחד, אפילו יש לי טכנופוביה קלה. לא ידעתי מה זו קבוצה, איך מקימים קבוצה, איך משווקים אותה. ובכל זאת, איכשהו הצלחתי להרים קבוצה במטרה שתשמש פלטפורמה לסיפורי נוסטלגיה על חיפה. כשהגעתי ל-500 חברים חשבתי שזה מדהים. אחר כך הגעתי ל-1,000, וזה נראה לי בלתי נתפש. עברו כמה חודשים, הקבוצה צמחה ל-5,000 איש, ל-10,000, ל-20,000 – מספרים מטורפים. היום, עם 25,000 חברים (והספירה נמשכת) אני מבין כמה כמיהה יש לבני דורי פלוס-מינוס לסיפורים של פעם.

בקבוצה יש סיפורים משנות ה-60 ועד לשנות ה-90, סיפורי שנות ה-60 מסופרים על ידי בני הדור המבוגר יותר שעדיין פעילים בפייסבוק. הם מספרים על שכונת סטנטון (ואדי סאליב), על מוכר הקרח שהיה עובר ברחוב עם עגלה רתומה לחמור, ועל שמוכר הנפט שהיה מצלצל בפעמון כשהגיע עם המיכלית שלו. אבל איכשהו נראה שרוב בני גילי מתגעגעים בעיקר לשנות ה-70 – ימים של טלוויזיה בשחור-לבן עם ערוץ אחד, שבו למדנו אנגלית עם סוזי מילר היפה וזהירות בדרכים עם בולבול הקבולבול, ובכל חופש גדול צפינו בסדרות כמו "איים אבודים", "בית קטן בערבה", "קו אונידין" ו"ספינת האהבה", ותוכניות כמו "זהו זה"; ימים שבהם יצאנו להחליק בסקייטבורד את כל הירידה של שער הגיא, של משחקי "מדרכות" ברחוב, של פיצוח צנוברים, של שפשף גרעיני משמש (גוגואים) והפיכתם למשרוקיות; ימים שבהם הלכנו לחוגים כמו שחמט, טיסנאות ואלקטרוניקה בבית מילר, ולכל ילד היה מנוי לספרייה, ושכולם קראו "חסמב"ה", "השביעייה הסודית", "דני דין", "קופיקו" ו"צ'יפופו".

בולבול הקבולבול 1975 (צילום: מתוך שידורי הטלוויזיה החינוכית)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

באמצעות הסיפורים החזרתי לתודעה דמויות מיתולוגיות שליוו את ילדותנו. המכולת של האחים גנץ ברחוב אהוד, זו של אדון קליין ברחוב יוכבד, הקיוסק של עמי פז במוריה, הפלאפל של גברת מזרחי בקרית ספר, הגזלן הראשון בכרמל שמתמקם בשבט צופית בבית הספר עירוני ה'. אמנם התמקדתי בסיפורים בציר הרחובות אהוד-יותם-יוכבד, אבל לכל שכונה היה תואם גנץ ותואם קליין משלה.

אני זוכר איך הלכנו ברגל למרכז אחוזה כדי לאכול חצי מנה פלאפל בצמד חמד, ואם היתה לנו דודא לפיצה צעדנו עד מרכז הכרמל לפיצה רימיני, וכמובן איך חגגנו כשבשורת ההמבורגר הגיעה לחיפה בדמות סניף מקדייוויד – החיקוי המקומי של מקדונלד'ס. בכל אחר הצהריים נפגשנו בגן יוכבד, שיחקנו מחבואים, תופסת, דג מלוח, עמודו, מחניים וחמור ארוך, ואספנו בקבוקי מיץ פז כדי להחזיר לגנץ, ובכסף שקיבלנו קנינו מסטיקים של עלמה והגדלנו את אוסף המסטיקיונים. אספנו גם קלפים של "העולם המופלא" ומילאנו חוברות במדבקות של כדורגלנים ושל ארצות כמו פפואה ניו גיני. חיכינו בכל יום שלישי לדואר כדי לקבל את "הארץ שלנו" ואת "מעריב לנוער", חובבי הספורט שבינינו הלכו לקיוסק של עמי פז כדי לקנות את המגזין "פנדל", והמתעניינים במוזיקה – את "להיטון".

בכל חצר בית באחוזה היו עצים – עצי אורן שעליהם בנינו בתי עץ, ועצי פרי שמהם בזזנו שסקים, משמשים, רימונים, תפוחים ותפוזים, תלוי בעונה. בקיץ טיילנו בוואדיות שמסביב לשכונה עם מוט ארוך שאליו חיברנו קופסת שימורים ריקה כדי לקטוף סברסים. עשינו מדורות שבהם הכנו ריבות מהפירות שקטפנו, ולפעמים השתחלנו למחסן של המכולת של יעקב ופילחנו עוף שלם קפוא – ואז חיכתה לנו ארוחת מלאכים על המדורה. בילינו בלי סוף בחורשת הפרסה (שמתישהו חוסלה לטובת הקמת שכונת ורדיה), הקמנו מחנות ועשינו "טרזן" מחבל ארוך.

לא היה לנו סמארטפונים, גם לא מחשב, האטארי היה בחיתוליו, שעות הצפייה בטלוויזיה היו מוגבלות, ומדי ערב בשעה 19:00 היינו חייבים לחזור הביתה לארוחה משפחתית. סלט ירקות, חביתה, גבינה  9 אחוז, חצי כיכר לחם (בכל מכולת היו מוכרים לחמים שלמים או חצאים), גוש גבינה שגברת גנץ פרסה לנו, בצל ירוק, צנון שלם ומרגרינה.

החיים היו צנועים, פשוטים ושגרתיים. רובנו לא ידע מה זה חו"ל, גם לא היינו במלון או בצימר. בילוי עם המשפחה היה בדרך כלל אוהל בכנרת. אבל אנחנו, הילדים, היינו מאושרים. וריבונו של עולם, כמה אני מתגעגע לימים ההם. אני, ועוד 25,000 חברים.

בולבול הקבולבול וליאור פרי, 2024