החודש לפני 40 שנה, גבי נויבאואר ברח מהארץ לאחר שפסטיבל רוק שהוא הפיק באצטדיון רמת גן נכשל באופן קטסטרופלי. נויבאואר, שכינויו היה "גבי הלבן", היה דמות מוכרת וססגונית בחיפה. הוא כונה "גבי הלבן" כדי להבדיל בינו לבין "גבי השחור". ספק אם היתה בשנות ה-80 בעיר חברות מיוחדת כל כך שהפכה לאויבות כה גדולה כמו זו של גבי הלבן וגבי השחור, ובמלאת 40 שנה לבריחה של גבי הלבן, זה הזמן לשחזר את סיפור המעשה.
עד לאמצע שנות ה-80, התקליטים שלטו בעולם המוזיקה, ולמוזיקה היה מקום של כבוד בחיינו. כמו בשיר "זמנך עבר" של אהוד בנאי – הלכנו לחברים לשמוע תקליטים. ישבנו, האזנו לתקליט וקראנו כל מילה על העטיפה. וקניית תקליטים היתה חוויה בפני עצמה. לא היו אמאזון ועלי אקספרס, אז לקחנו קו 37 מהכרמל להדר, חרשנו את חנויות התקליטים. עברנו מצליל לבית התקליט, בדקנו מה חדש אצל קובלסקי ואם הגיע משהו מעניין לזמיר, ואפילו עלינו לקומה הרביעית במשביר לצרכן, שם היתה מחלקת התקליטים שלהם.
חברי הטוב עמיר ואני עשינו יום תקליטים פעם בשבוע, מיד עם קבלת דמי הכיס השבועיים. לפעמים, כשעשינו משלוחים בעגלת תלת אופן של האחים גנץ מהמכולת או מחזירים בקבוקי מיץ פז במכולת של קליין, התקציב לתקליטים גדל. את האירוע חתמנו תמיד במנה פלאפל ברחוב החלוץ. כאשר שבנו הביתה, כל אחד היה מקליט לשני על קסטה את התקליט שהוא קנה. ככה צבר כל אחד מאיתנו אוסף של מ-1,000 תקליטים וגם החזיק ב-1,000 קלטות, בלי שיהיה תקליט כפול אחד באוסף של שנינו.
המקום האהוב עלינו לרכישת תקליטים היה אצל גבי וגבי. זו היתה חנות לרוקיסטים. בעוד שבשאר החנויות מכרו הכל – מעפרה חזה ועד לפינק פלויד, מירדנה ארזי ועד לדיפ פרפל (שאז עוד קראנו להם "סגול כהה"), בחנות של גבי וגבי ברחוב יונה, ליד המשביר, היה קו רוקיסטי מובהק, עם ייבוא תקליטים מחו"ל, עם עדכונים שוטפים על מה שקורה בעולם הרוק ועם מומחיות ספציפית ברוק מתקדם.
את גבי וגבי הקימו גבי נויבאואר וגבי שמואל. בהתחלה קראנו להם גבי האשכנזי וגבי ההודי (אז לא היה דבר כזה פוליטיקלי קורקט), ובהמשך גבי הלבן וגבי השחור. העיתון "להיטון" פיגר אחרי שאר העולם והיה תקוע במיינסטרים, בין שלמה ארצי למודרן טוקינג, ובגבי וגבי היינו מתעדכנים, מחליפים מידע, נותנים ומקבלים המלצות, ובסוף יוצאים עם כמה תקליטים. היתה גם אופציה מקובלת לשים אוזניות ולהקשיב לתקליט בחנות, וכך – האזנו במשך שעות לתקליטים הכי עדכניים שהגיעו לארץ, ובסוף יצאנו עם תקליט או שניים.
אבל יום אחד גבי וגבי רבו. איש לא יודע על מה. החברים הטובים הפכו לאויבים. גבי השחור עזב את החנות ופתח בצמוד חנות מתחרה בשם גבי תקליטים. גבי הלבן נאלץ להוריד את הגבי השני משם החנות שלו ונשאר גם הוא גבי תקליטים. וכך פעלו להן שתי חנויות תקליטים, זו של גבי הלבן וזו של גבי השחור, האחת צמודה לשנייה.
גבי השחור היה עומד בכניסה לחנותו, וקורא לכל מי שבא לחנות המקורית לבוא אליו. ראה זאת הלבן ונעמד גם הוא בפתח החנות. נוצר מצב ששני הגבים קפצו על כל לקוח מבולבל שבסך הכל ביקש לקנות תקליט. אנו, הלקוחות, מצאנו את עצמנו בסיטואציה לא נעימה – אם נכנסת ללבן, השחור נתן בך מבט נעלב; אם שבוע אחר כך באת לשחור כדי להיות בסדר עם שניהם, הלבן נעלב.
רוצים להישאר מעודכנים?
ניסינו לעשות שבוע-שבוע ולקנות פעם אצל הלבן ופעם אצל השחור, ושניהם נעלבו. עברנו לשיטה אחרת – קונים אצל הלבן ומיד הולכים לקנות אצל השחור. גם זה לא הלך. השחור נעלב שאתה בא אליו עם שקית של הלבן, והלבן נעלב שקנית אצלו ועברת מיד לשחור. נקטנו גם את שיטת ההתגנבות – מתחבאים ליד המשביר ומתצפתים. ברגע שהשחור נכנס לתוך החנות, דפקנו ספרינט ונכנסנו ללבן – ולהיפך. גם זה לא עבד אחרי שנתפסנו ביציאה, כשהגבי המקופח דורש לדעת מה קנינו אצל המתחרה. אילו היה איזשהו הבדל בין החנויות, היינו מצליחים אולי לתמרן. אם אחד מהגבי'ס היה מתמחה ברוק כבד והשני בסיקסטיז, היינו מווסתים את הביקורים לפי תחומי עניין. הבעיה היתה שהחנויות היו פשוט דומות מדי.
בשלב מסוים זה הפך להיות בלתי נסבל, ונאלצנו לעשות מה שעשו רוב הלקוחות – לעבור לקנות בחנויות אחרות. אפילו הפסקתי לעבור ברחוב יונה, והעדפתי לעלות מרחוב הרצליה לתחנת האוטובוס בבית הקרנות דרך רחוב הרצל, שזה מסלול ארוך יותר, כדי לא להיתפס למארב של גבי הלבן או גבי השחור או שניהם.
ואם חשבתם שסיפורה של החברות שהתרסקה הוא עצוב, חכו שתשמעו את הסוף של גבי הלבן, שהוא עוד יותר עצוב. לגבי הלבן היו המון חלומות. הוא פתח במדרחוב נורדאו מועדון רוק בשם בראשית על שם להקת ג'נסיס האהובה עליו. גבי התקמצן על תשלום לאמנים ועל ציוד הגברה, חסך על פרסום, הקהל לא בא – והמקום נכשל. הוא ניסה שוב ופתח מועדון נוסף ברחוב יפה נוף, וגם שם נכשל.
לא ברור מה גרם למי שניהל באופן בינוני מאוד חנות תקליטים ונכשל בהפעלת מועדון ל-100 איש לחשוב שהוא מסוגל לארגן את וודסטוק הישראלי. גבי הלבן רצה להרים פסטיבל רוק ענק ובלתי נשכח, ואכן – כל מי שהפסיד כסף באירוע אכן לא שכח. התכנון היה פסטיבל כוכבים של שלושה ימים באיצטדיון רמת גן, 50,000 כרטיסים בכל ערב. גבי היה בטוח שהוא הולך להיות מיליונר. זה לא קרה. הליין אפ המוזיקלי של הפסטיבל היה מישמש נוראי חסר קשר ופשר – רוק עם ג'ז עם הבי מטאל עם פולק עם רוק מתקדם.
"פסטיבל הכוכבים הגדול בעולם"
הפקת הפסטיבל, כלומר גבי הלבן, עשתה כל טעות אפשרית. עד לרגע פתיחת הפסטיבל הוא שידר שהעסקים מצוינים ושהמכירות מעולות, אבל ברח לחו"ל בזמן שהלהקות הופיעו בערב הראשון והשאיר אחריו אדמה חרוכה והרבה חובות שלא נפרעו עד היום. הוא לא חזר מאז. האגדה האורבנית מספרת שהוא חי בניו זילנד ושיש לו שם חוות כבשים. מעולם לא הובאה ראיה שמאשרת או מפריכה את זה.
גבי השחור המשיך עם החנות שלו. אמנם כבר לא היה לו מתחרה שנוא לידו, אבל התקליט הוחלף בדיסק שהוחלף ב-mp3 שהוחלף ביוטיוב ובספוטיפיי, וכמו כל שאר חנויות התקליטים – גם החנות שלו נסגרה.
עמיר ואני חגגנו לפני שנתיים 50 שנות חברות. למרבה הצער, אנחנו כבר לא נפגשים לשמוע תקליטים.
לאן נעלם גבי הלבן?
עופר
אף פעם לא שמעתי את השמות האלה. גם לא זכרתי שבקומה הרביעית ב"המשביר" מכרו תקליטים. מה שכן זוכר זה את ימי הזוהר של הדר שהיה מקום שוקק חיים. היו זמנים.