בשבוע שעבר הודיעה רשת ידיעות תקשורת על סגירת כל מקומוניה, ובהם "ידיעות חיפה" – העיתון שבו העברתי 27 שנים מחיי. אז נכון, עזבתי אותו כבר לפני שנתיים (ליתר דיוק – הועזבתי), אבל עדיין התעורר בי מנעד של רגשות כשנודע לי שהמקום שבו העברתי יותר ממחצית מהקריירה המקרטעת שלי בעיתונות נסגר בימים אלו.
כשהייתי בן 16 שלחתי בדואר כתבות פרי עטי ליורם מארק רייך, עורך מדור הסאטירה הפרוע "ראש קטן" ב"כלבו". אלו היו תחילת שנות ה-80, המקומונים פרחו, "כלבו" היה הדבר החם, כלי התקשורת הכי חזק בחיפה. באותו יום שישי שבו הכתבה הראשונה שלי פורסמה ב"כלבו", לא היה מאושר ממני בכל העיר. הסתובבתי גאה כתרנגול, בטוח שכל הבנות בבית הספר הריאלי שבו למדתי יעמדו בתור כשאגיע לבית הספר ביום ראשון. זה לא קרה.
כמה כתבות מאוחר יותר, מארק רייך הציע לי להצטרף למערכת "ראש קטן", ואז בכלל הייתי בעננים. נסעתי פעמיים בשבוע בקו 37 למערכת העיתון ברחוב החלוץ, נשמתי את אותו האוויר שנשמו אגדות חיות כמו מארק רייך, ז. פינקוס והעורך המיתולוגי מוטק'ה לבנון, והתחככתי בעיתונאים חמורי סבר עם סיגריה בזווית הפה. מדי שבוע התפרסמו כתבות שלי, ובכיתה היו גוזרים ותולים את "ראש קטן" על הלוח. הקריירה העיתונאית שלי פרחה, אבל הבנות בריאלי עדיין התעלמו ממני.
ב"ראש קטן" כתבתי סאטירה, בהמשך גם על רוק כבד, וביקורות תקליטים ומופעים. אחר כך כתבתי גם לעיתון הרוק "ווליום" (הצ'ק הראשון ששולם לי אי פעם סורב על ידי הבנק בהעדר כיסוי, ועד היום הם לא החליפו לי אותו) ולמגזיני שוליים של מוזיקה (פנזינים הם נקראו), ונהניתי מכל רגע של חוויית הכתיבה, גם אם לא תוגמלתי כלכלית עבורה. והבנות בריאלי המשיכו משום מה להתעלם ממני.
אחרי הצבא והטיול למזרח התחלתי לעסוק בעיתונות באופן מקצועי, עם שכר אמיתי. שכר עלוב, אבל שכר. הצטרפתי בעקבות מארק רייך ל"קול חיפה" המתחדש, המשכנו לעשות סאטירה במסגרת המדור "אלטרנטיבה", ובד בבד כתבתי על תקליטים, על סרטים ועל הופעות, וגם כתבות מגזין על דמויות שוליים. במקביל לעבודה בעיתון עשיתי תואר בכלכלה ומינהל עסקים. ב"קול חיפה", בכל פעם שרצו לקצץ הסכמתי לקחת עוד תחום כיסוי, העיקר לא להיות המקוצץ הבא. וכך הפכתי לכתב קמפוס, כתב כלכלי, כתב לענייני רווחה, דת, ערבים, תחבורה, ספורט ומה לא. וכשסיימתי (בהצטיינות) תואר ראשון, כבר הייתי עיתונאי במשרה מלאה. והבנות מהריאלי עדיין התעלמו ממני.
כדי להתקיים כלכלית לקחתי כל חלטורה אפשרית. עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה, מקבילו בטכניון, מוסף "ממון" ב"ידיעות אחרונות", העיתון של אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, מגזין הנוער "ראש 1", קומיקס למוסף "7 ימים", הרצאות על תקשורת בבית רוטשילד, ריכוז אקדמי של תוכנית מופ"ת למצוינות, ואפילו הוצאה לאור של ביטאון מחתרתי אנרכיסטי של הפקולטה למשפטים בשם "נפקא מינא". אבל הבנות מהריאלי, שסיימו את לימודיהן עשר שנים קודם לכן, דבקו בהתעלמותן.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואז הלכתי ללמוד משפטים. במהלך הלימודים "קול חיפה" נסגר, ועברתי ל"ידיעות חיפה". זה היה בנובמבר 1996. כעבור שנה סיימתי את לימודי המשפטים וקיבלתי אישור מלשכת עורכי הדין להמשיך לעבוד בעיתון בזמן ההתמחות. גם אחרי שהוסמכתי לעורך דין המשכתי לעבוד בעיתון, רק שעיתונות הפכה בהדרגה לקריירה משנית. למעשה, כשהתחלתי לעבוד כעורך דין הייתי אמור לעזוב את העיתונאות ולהתמקד בקריירה המשפטית שלי. אבל בכל זאת המשכתי לנהל שתי קריירות בו זמנית. אולי מתוך תקווה שמתישהו הבנות מבית ספר הריאלי, שרובן כבר היו נשואות אז, חלקן השתדרגו למעמד של גרושות, יתעניינו בי. ושוב זה לא קרה.
וכך עברו להן 39 שנה בעיתונות. מנער צעיר ונמרץ בן 16 עם תשוקה לכתוב לעיתון, הפכתי עם השנים למבוגר בן 55, עם כרס בירה ועם מבט עייף, אבל עדיין מרגיש בן 16. לאורך השנים היה לי ברור שמתישהו הרומן הזה יסתיים, אבל לא ידעתי מתי זה יקרה. שנה רדפה שנה, והמשכתי מכוח האנרציה. מיחזור של כתבות וראיונות, צליחה של עוד גיליון חג מתיש, שרידות ארוכת שנים מפיטורים, מקיצוצים ומצמצומים.
לפני שנתיים וחצי החלטתי שזהו זה, עד כאן. "ידיעות חיפה" החליף בעלות, החברה שהוציאה אותו לאור נסגרה, והעיתון עבר לניהול של רשת תקשורת גדולה. העורך האגדי יעקב שחם, האדם שאיתו עבדתי במשך 24 שנים ואשר היתה לי איתו מערכת יחסים מיוחדת מאוד, עזב. הציעו לי להישאר באותו תפקיד, אפילו באותו שכר (הוא היה כל כך נמוך שממילא לא היה מה לקצץ) אבל אני החלטתי שהגיעו מים עד נפש ובירה עד גרון. זה היה הטריגר לסיומה של תקופה. וחתיכת תקופה זו היתה. חוץ מזה שהרגשתי שאם ייאלצו אותי לכתוב עוד כתבה אחת אצרח בטירוף. המשכתי לכתוב רק על כדורסל, אבל זה בגלל האהבה המטורפת שלי למשחק. אין יותר חדשות, כבר לא צריך לשבור את הראש על מה לכתוב.
לפני שנתיים החליטו בידיעות תקשורת לקצץ גם את ה-1,200 שקל האומללים שקיבלתי עבור סיקור הכדורסל, והקשר שלי עם "ידיעות חיפה" הסתיים. מאז אני כותב סיפורי נוסטלגיה ונהנה מהכתיבה. התמונות אגב הן מלפני כ-15 שנה כי אני רוצה שתזכרו איך הייתי פעם, עם שיער ארוך ומראה מעט בוהמייני. אם אפרסם תמונה שלי מעכשיו, אתם תתבאסו.
אפילוג
לפני כמה שנים, עופר ליעוז מנדלוביץ' שלמד בכיתה שלי ארגן מפגש של כל החבר'ה מכיתה י"ב במסלול הכלכלי-מתמטי בריאלי, מחזור ס"ד. הבנות עדיין התעלמו ממני.
תגובות