כואב לי הלב לראות את מה שקורה היום בקצף. כילד שראה את הדשא המטופח של ציון ביטון ז"ל יותר מאשר את הבית שלו, אני מכיר כל פינה וכל פיסת דשא במתחם האימונים הירוק. שנה אחרי שנה, קבוצה אחרי קבוצה, התקדמתי במחלקת הנוער. התחלתי אצל אשר עלמני ז"ל וסיימתי אצל רוני לוי יבדל"א. תמיד קפטן, תמיד שחקן מוביל. להיות שחקן נערים ונוער במכבי חיפה זה אומר לוותר על הכל, ולהתרכז רק בכדורגל, גם כשידעת שהסיכוי האמיתי להגיע לבוגרים הוא קטן מאוד, אפילו קלוש.
עזבתי משפחה וחברים ועברתי לפנימיית כפר גלים, כי זה מה שביקשו בקבוצת ה"פרויקט". זה לא היה קל, אבל עשיתי הכל בשביל להגשים את החלום. יש כאלה שמזלזלים ב־30 הופעות בבוגרים, אבל אני יודע – מי שמצליח לעבור את כל השלבים במחלקה התובענית של מכבי חיפה, גם אם לא מגיע לקבוצה הבוגרת, יכול להצליח בכל תחום בחיים.
אבל אני לא הסיפור. הסיפור הוא הילדים של מחלקת הנוער היום, שמתאמנים יום אחרי יום ומקריבים את הכל – כשאין להם כמעט שום סיכוי אמיתי להגיע להרכב הקבוצה הבוגרת. ואל תספרו לי שהם "לא מספיק טובים", פשוט לא נותנים להם הזדמנות אמיתית. וכאן מגיעות השאלות הקשות: למה בכלל צריך מחלקת נוער? למה להשקיע מיליונים במערכת שמספקת כמעט אפס עתיד לילדים?
אתם יודעים כמה נערים מסיימים את גיל הנוער במכבי חיפה ונשברים? כמה מהם מאבדים את הדרך, נופלים לדיכאון, מרגישים שהחיים נגמרו? שום דבר לא מכין אותם לרגע שבו הם מבינים שאין סיכוי. הטרייד האחרון מול בית"ר ירושלים שבר אותי. עילאי חג'ג', ולפניו ירין לוי וזיו בן שימול – ילדים עם יכולת אדירה שנעלמו לנו. ובכל שנה עוד ועוד שחקנים מצוינים נעלמים.
מכבי הקימה השנה קבוצה בת חדשה – הפועל כפר סבא. אבל בואו נהיה אמיתיים, איזה ילד חולם מגיל 6 על מכבי חיפה בשביל לסיים בהפועל כפר סבא? משהו כאן שבור. משהו במעבר הזה בין הנוער לבוגרים לא עובד. אולי חושבים שם יותר על אליפויות וגביעים בקבוצות הצעירות, כשהמטרה העיקרית צריכה להיות ייצור שחקנים לבוגרים, אבל אין אף איש מערכת בכיר, שחקן עבר תותח, שיתווה דרך ויכין את השחקנים הצעירים לדבר האמיתי. וזה עוד בלי לדבר על העלאת מכסת הזרים לשמונה ועל מבצעי האזרוח.
רוצים להישאר מעודכנים?
אם בכל שנה לא יעלו שלושה שחקנים לפחות מהנוער לבוגרים, אפשר לסגור את העסק. לא הגיוני ששנה אחר שנה שופכים סכומי עתק על שחקנים מנתניה, מירושלים ומפתח תקוה, ומתעלמים מהכישרונות שצומחים אצלנו בבית. האוהדים צמאים לשחקני בית, ההורים נשברים כשהם רואים שלילדים שלהם אין סיכוי אחרי שנים של השקעה, והילדים – הם מאבדים אמונה בעצמם, במערכת, לפעמים גם בכדורגל.
השבוע צפיתי במשחק הנבחרת. לא היה שם אפילו נציג אחד של מכבי. אני לא זוכר מצב כזה, וזה לא מקרי. אז למה יעקב שחר משקיע מיליונים במחלקה? זהו תקציב של קבוצת צמרת בלאומית, אבל מה יוצא מזה? אין כאן מנצחים, רק מפסידים – הילדים, ההורים, האוהדים וגם המועדון עצמו.
מי כן מרוויח? אלמוג כהן וברק אברמוב שיודעים לאסוף את כל השחקנים שהמערכת שלנו זורקת. אני לא שחקן עבר מתוסכל אלא אדם שלם וחזק שאוהב את המועדון הזה, מטפל באופן אישי בילדים האלה שנזרקים, וחרד על העתיד. כואב לי לראות ילדים והורים שנותנים את כל החיים, רק בשביל להתרסק על הקיר הזה שנקרא "המעבר לבוגרים".
אלמוג כהן וברק אברמוב (צילומים: בית"ר ירושלים, אורן בן חקון)
עופר
צודק בכל מילה.
אבל…. נראה לי שחלק מזה אשם הקהל שלא מסוגל להמתין לבניה של קבוצה על טהרת הנוער…. והמועדון פשוט נלחץ מזה.
דווקא דגו התחיל לעשות עבודה יפה …. אבל בלחץ הקהל הוא פוטר והביאו אות בכר…
הלוואי וישמעו אותך