אפשר סוף סוף לחייך. מכבי חיפה דרסה 1:5 את מ.ס. אשדוד – ניצחון שלא זכור כבר שנים (גם אם שלושה מהשערים הגיעו מהנקודה הלבנה) ולמרות שאנחנו עדיין רחוקים מרמת הסגל של מכבי תל אביב והפועל באר שבע, אפשר לומר שלמכבי יש סגל רחב, בריא ובעיקר כזה שמשדר אופטימיות. אני לא מסתנוור מניצחון על אשדוד החלשה, אבל מצאתי מספיק סיבות לאופטימיות. ובעידן שלנו, זה המון.
דבר ראשון, יש חלוץ. טריבנטה סטיוארט הוא חיית רחבה, עם נוכחות שמורגשת בכל התקפה. הוא מהיר, חזק, קופץ לשמים ורעב לשערים. בדיוק החלוץ שהקהל הירוק חיכה לו. הלאה: מתיאס נהואל מתחיל להראות את הקסם שעליו סיפרו לנו מהקיץ שעבר. נגיעות עדינות וחכמות, ותחושת מחויבות למאמן. הוא עדיין משחק יותר מדי מאחור, אבל עם הזמן גם המספרים יגיעו.
נמשיך: היה משהו מרגש לראות את דולב חזיזה מוותר לנהואל על הפנדל, ואחר כך לוקח אחריות בעצמו. אולי זה היה הטקס לזכרו של חברו הטוב גדי קינדה ז”ל, ואולי זו ההבנה שסרט הקפטן של מכבי חיפה זה מחייב, אבל חזיזה יודע את גודל האחריות. ובקישור – המצטיין של פתיחת העונה איתן אזולאי, שעובד ללא הפסקה, נלחם על כל כדור ומוכיח מחויבות טוטאלית.
רוצים להישאר מעודכנים?
למכבי יש סגל התקפי שלא היה פה שנים, והאפשרויות של המאמן דייגו פלורס הן כמעט בלתי נגמרות. סטויארט, ג'ורג'ה יובנוביץ', סילבה קאני, קנג'י חורה, חזיזה, נהואל, סוף פודגוראנו, שלא לדבר על גיא מלמד, עומר דהן, איאד חלאילי ומיכאל אוחנה שבינתיים לא נספרים. זו אולי ההתקפה הכי מגוונת שהיתה למכבי בשנים האחרונות. זו מחשבה התקפית, וזו גם טביעת האצבע של ליאור רפאלוב על הקבוצה.
גם הקהל סוף סוף חזר, ואחרי תקופה ארוכה מאוד – ארוכה מדי – שב להיות חלק פעיל במשחק, השחקן ה-12.
כעת הפנים הם אל הדרבי ביום ראשון. המנצח הגדול של המשחק נקבע כבר אחרי הניצחון על אשדוד. מדובר כמובן ביואב כץ שיעשה קופה. הקבוצה של גל אראל צירפו שני שמות מבטיחים – אופק ביטון ורותם חטואל – והם בינתיים עם שש נקודות מפתיעות מתוך תשע, כולל ניצחון חוץ על קבוצה קשה כמו בני סכנין.
העונה שעברה הסתיימה עם תבוסה צורבת לאדומים, שהובילה לפיטוריו של ברק בכר. עכשיו זה הזמן להחזיר את ההגמוניה הירוקה לעיר. וזה לא עוד משחק, זה דרבי, שאחריו נדע אם באמת יש לנו קבוצה.
תושבת קרית חיים
הלו..תרגיעו. אשדוד במקרה?
יעל
פרופורציות…הליגה רק התחילה וכבר הכתרתם את חיפה כאלופה?