דקות בודדות לאחר פיטוריו של דייגו פלורס החלו לצוץ הידיעות על מינויו הצפוי של ברק בכר למאמן מכבי חיפה. אם לומר את האמת, במחשבה ראשונה התנגדתי לחזרה שלו. אבא שלי, שוער העבר האגדי צדוק אברהמי, תמיד אמר לי ששום דבר טוב לא יוצא כשחוזרים אחורה. “לך קדימה, בן, החיים לא מחכים לאף אחד", הוא היה אומר. אבל אחרי לילה ללא שינה וצפייה במשחק ההוא נגד יובנטוס בליגת האלופות, עם הצמרמורת, הגאווה והקהל ששר כאילו אין מחר, משהו בי השתנה.
אז החלטתי לפתוח את הלב, לשים את החששות בצד, ולקבל את פניו של המאמן שעשה כאן היסטוריה. ברק בכר, ברוך שובך הביתה.
בקדנציה הקודמת שלו, בכר נראה שבע, אולי גם שחוק. הוא התעסק יותר מדי במלחמות פנימיות, בגיוס חיילים בתקשורת ובפרסומות בטלוויזיה. אבל לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה (ובמקרה הזה שלישית), ובכר קיבל עכשיו את הזדמנות חייו.
בכלל לא בטוח שהוא היה מוצא לעצמו ג'וב טוב יותר, וגם לא הזיק שהוא כבר נמצא על הפיי-רול של מכבי, אבל הכדורגל מלא בהפתעות, והקאמבק הזה, אם יצליח, יכול להיות אחד מסיפורי הספורט הכי מרגשים שנראו כאן בשנים האחרונות.
ממכבי אין לי ציפיות גבוהות, הסגל פשוט לא מספיק טוב, אבל מהמאמן בהחלט יש לי ציפיות. מאז פיטוריו אחרי התבוסה בדרבי לקראת סוף העונה שעברה היו לבכר שישה חודשים לחשוב, להסיק מסקנות, להבין מה לא עבד ובעיקר להחליט שאף אחד לא יותר לא ינהל אותו. זוהי ההזדמנות שלו להרים מחדש את הקריירה שלו כמאמן המצליח ביותר בישראל בעשור האחרון. אחרי שנתיים קשות הוא רוצה להרגיש שוב איך זה לנצח.
המשחק האחרון של דייגו פלורס, מול מכבי נתניה, היה שפל המדרגה. בלי אין זהות, בלי מנהיגות, ללא שחקן אחד שיגרום לבן שלי לרצות חולצה שלו. שני פסים רצופים לא ראיתי, גם לא בעיטה לשער (למעט כדורים חופשיים). אבל לבכר יש היכולת, הניסיון, ויותר חשוב – צ'אנס להחזיר את האש.
הפעם זה לא רק מאבק על מיקום בטבלה, זה מאבק על אמון, על דרך, על בית. על לחזור להיות מכבי חיפה. יש לי סבלנות, ואם אבא צדוק יכעס – שיכעס. כי אולי, לפעמים, לחזור אחורה זה הצעד הכי נכון קדימה. הלוואי שיצליח.
תגובות