משחר ההיסטוריה יש לנו, העם היהודי, נטייה להרס עצמי. עוד מימי ממלכת ישראל וממלכת יהודה, עם אחד שהפך לשתי ממלכות "אחיות" שנלחמו זו בזו עד שהכל קרס. כך היתה החברה המפולגת לפני חורבן הבית הראשון, כך היא היתה לפני חורבן הבית השני כאשר יהודים נלחמו ביהודים בתוך ירושלים הנצורה, וכך היה גם במרד בר כוכבא כשגאווה, יוהרה ופילוג הפכו את הגבורה לאסון.
מאז חוזר הדפוס הזה שוב ושוב. בין היישוב הישן ליישוב החדש, בין ההגנה לאצ"ל ערב קום המדינה, יהודים ירו ביהודים ב"אלטלנה". וגם אחרי שקמה מדינת ישראל לא הפסקנו להילחם בינינו. אשכנזים מול מזרחים, חילונים מול חרדים, ימין מול שמאל. ובכל פעם נדמה לנו שזה זמני, חד פעמי, תקופה כזאת. מאמינים שזה יעבור, שעם שעבר כל כך הרבה לא יכול באמת לרסק את עצמו מבפנים.
אבל ההיסטוריה מוכיחה אחרת. אחרי 7 באוקטובר היה רגע שבו ראינו את עם ישראל במיטבו – מתאחד, מתנדב, מחבק, נלחם כתף אל כתף. אבל עד מהרה חזרנו לשגרה, ואיתה חזרו השסעים. החמלה נעלמה מהשיח, הריחוק החליף את הקרבה, האש שליכדה אותנו הפכה שוב לאש שמפרידה, הרע החליף את הטוב.
רוצים להישאר מעודכנים?
זה לא כמו להילחם עם אויב מבחוץ. זה קשה יותר, כמו כאב פנימי שמתפשט לאט לאט ואתה לא מבין את גודל הבעיה, עד שהיא חמורה כל כך שכבר קשה לרפא אותה. זה משהו שטבוע בנו עמוק, שאולי נולד מהכאב, מהפחד ומהצורך להיות צודק יותר, זה הפך חשוב יותר מלהיות ביחד.
ולמרות שבכל פעם אנחנו נופלים, איכשהו אנחנו קמים חזרה. אולי עכשיו, אחרי שהחטופים החיים שוחררו סוף סוף, והמורל שלנו מצליח להשתפר, אולי הפעם הגיע הזמן להבין שאי אפשר לבנות כלום אם לא לומדים להפסיק להרוס מבפנים. להפסיק להרוס את עצמנו. להפסיק להסתכל על זה שחושב אחרת כאויב. להפסיק לחפש איך להתווכח ולריב במקום לחשוב איך לנהל שיח. להפסיק לצעוק, לאיים, לקלל ולהשפיל. להפסיק לקנא בשכן כי יש לו מכונית טובה או עסק מצליח. ובמגרש – להפסיק לרצות שהמתחרה ייפול. כולנו חייבים לאהוב אהבת חינם, ולא רק להשתמש בביטוי הזה כסטיקר לרכב.
הדרך היחידה שלנו להתקדם הלאה היא להבין שאנחנו חייבים לחזור להתאחד ולהיות ביחד. עם אחד. כי ההיסטוריה לימדה אותנו שהדבר היחיד שיש לנו באמת זה האחד את השני.
צמהב
Xxx